<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כינויי שבועה כשבועה, ואילו הן כינויי שבותה שבוקה שקוקה שכן לעגי שפה קורין כן לשבועה, וכן אם אמר מומי או מומתא, וכן אם הזכיר שבועה באחד מלשונות העמים. הזכיר לשון מבטא ואמר מבטא לא אוכל לך הרי הוא כאילו אמר שבועה שלא אוכל משלך, לפי שמבטא לשון שבועה הוא שנ' [במדבר ל'] ונדריה עליה או מבטא שפתיה. וכן אם אמר מבטא עלי בדבר זה הרי הוא כאילו אמר באיסור שבועה עלי דבר זה, ואם עבר על שבועתו חייב קרבן משו' שבועת ביטוי. האיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה, שנ' [שם] ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבוע', לומר שאם הוציאן בלשון נדר שאסר החפץ עליו ואמ' איסר עלי דבר זה הרי הוא כאילו אמ' בנדר, וכאלו אמר כקרבן עלי דבר זה, ואם הוציאו בלשון שבועה שאסר עצמו מן החפץ ואמר איסר שלא אוכל דבר זה, הרי זה לשון שבועה, וכאילו אמ' שבועה שלא אוכל דבר זה. וכן אם אמ' איסר אני לשם שאכלתי או מבטא אני לשם שאכלתי, הרי הוא כאומ' נשבע אני בשם שאכלתי, ואם נשבע לשקר חייב קרבן שבועה על שגגתו, אבל לשון נדר אע"פ שהוציאו בלשון שבועה אינו אלא נדר ואינו חייב עליו קרבן. וכן אם אמר נודר אני שלא אכלתי לא אמר כלום שאין נדר לשעבר כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שבועות שתים בתרא.
הרי שלא הזכיר בנדרו דבר אחד מכל אילו הדומין לקרבן, וכן לא אמר הרי זה עלי אלא אמר הריני נודר שלא אעשה כך או שלא אהנה מפלוני הרי אילו ידות נדרים, והתורה ריבתה ידות נדרים כנדרים שנ' [במדבר ו'] כי יפליא לנדור נדר בכל עניין שנדר. אמר מודרני ממך שאיני אוכל לך, או מורחקני ממך שאיני אוכל לך, או מופרשני ממך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך, הרי זה אסור לוכל משלו וכל אלה ידות נדרים הם. אבל אם אמר מודרני ממך בלבד הרי זה אסר עצמו מלדבר עמו, שכך הוא משמעות לשון זה, ואם אמר מורחקני ממך בלבד אסר עצמו לעמוד עמו בארבע אמות, ואם אמר מופרש אני ממך בלבד אסר עצמו שישא ויתן עמו, ובכולן מותר לוכל משלו. ונראה בעיניי שאם אמר איני אוכל לך איני טועם לך, או לא אוכל לך אין זה כלום, שאין אדם נתפש בדיבורו בלבד אם לא התפיס בקורבן וכיוצא בו, [או] שיאמר הרי עלי או שיאמ' נודר אני, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף ז.</h2>
כשם שידות נדרים כנדרים כך ידות צדקה כצדקה, שאם אמר הרי דינר זה לצדקה ועוד אמר על דינר אחר וזה, אע"פ שלא פירש לצדקה הרי זה לצדקה, והוא שיאמר על השיני וזה בתוך כדי דיבורו שלראשון כמבואר בקונט' הראייות. וכן אם אמר על קצת שדהו הרי זה פאה ועוד אמר על קצתו האחר וזה הרי זה ספק בתלמוד [ו' ע"ב], ואם רצה אדם לעשות כל שדהו פאה עושה.
וכן אם הזמין בית לבית הכסא שהוא אסור לקרות בו קרית שמע בהזמנתו בלבד ועוד אמר על בית אחר וזה, הרי זה ספק בתלמוד אם נאסר הבית השיני משום זימון אם לאו, ואם אמר וזה נמי או שאמר וגם זה, נאסר בודאי גם השיני משום זימון וכן כולן. ונראה בעיניי שהמקנה חפץ לחבירו ואמ' על אחר וזה, לא קנה החפץ השיני, שיש לומר וזה יהא מופקד בידך אמר לו, ואם אמר וגם זה עונה על הלשו' הראשון וכאילו ביאר שיהא קנוי לו גם השיני כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
אמר לחבירו נדינא ממך שלא אוכל לך הרי זה אסור לוכל משלו, שאין לשון נדינא אלא לשון הרחקה, והרי הוא כאמר מורחקני ממך שלא אוכל לך. אבל אם אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך, או משומת אני לך שלא אוכל לך הרי זה מותר לאכל משלו, שאין זה אלא לשון נידוי ושמתא, והרי זה כמקבל עליו שלא יאכל עמו, (כדי) [כדרך] שמנדין לפעמי' המנודה שלא לאכל עמו, אבל מותר לאכל משלו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו' וראיי' ז'.
<h2>דף ז:</h2>
השומע הזכרת ה' לבטלה מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי, ואחר שנידהו מתיר לו מיד, כדי שיהא כל אדם (זריז) [זהיר] בהזכרת השם. ותלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. ונראה בעיניי שלא אמרו להתיר לו מיד, אלא כשהזכיר שם שמים לבטלה בלי צורך, או שבירך ברכה שאינה צריכה, אבל הנשבע על שקר אין מתירין לו מיד אלא מחמירין עליו ומכריזין עליו כשאר עוברי עבירות, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' ח'. נדהו בפניו צריך להתיר לו בפניו, [אם נדהו] שלא בפניו מתיר לו בין בפניו בין שלא בפניו.
<h2>דף ח.</h2>
הנודר או הנשבע לקיים המצוה כגון להניח תפילין או לישב בסוכה אין שבועה זו חלה עליו מן התורה, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה. אעפ"כ מותר לישבע לקיים המצוה כדי לזרז עצמו, ואין זה כמוציא שם שמים לבטלה, שנ' [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.
האומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל, ואע"פ שלא הוציא מפיו לשון נדר אלא דיבור בלבד הואיל ואמ' לעשות מצוה הרי הוא עליו נדר, ואם לא קיים דברו עובר בבל יחל, ואע"פ שהוא [מוזהר] ועומד ללמוד תורה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, הואיל ויכול לפטור את עצמו בקרית שמע שחרי' וערבית חל עליו נדר ואם לא קיים דברו עובר בבל יחל. האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד עליו להשכים תחלה.
<h2>דף ח:</h2>
הרבה הזהירו חכמים על המוציא שם שמים לבטלה, שנ' [מלאכי ג'] וזרחה לכם יראי שמי, שיראים להזכיר שם שמים לבטלה, ואמרו חכמים כל מקום שהזכרת השם מצויה ענייות מצויה שם וענייות כמיתה. וכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום [שמות כ'] לא תשא את שם אלהיך לשוא כמו שמבואר בפרק [אין עומדין (ברכות ל"ג ע"א)], ודבר זה מדברי סופרים הוא.
<h2>דף ט.</h2>
האומר כנדרי רשעים עלי ולא אוכל הימנו מפלוני, הרי זה נדר בקרבן ובשבו', שכשאמר עלי הרי הוא כאומר הרי עלי קרבן, וכשאמר לא אוכל הימנו הרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל הימנו, הואיל ואמ' הלשונות הללו כל אחד מתפרש כפי הראוי לו. אמ' כנדרי כשרים עלי שלא אוכל הימנו לא אמ' כלום, שאין [דרך] הכשרים אלא להתנדב, שמביאין בהמתם לעזרה ואומרין הרי זה קרבן, [ו]אין דרכם לידור שנ' [קהלת ה'] טוב שלא תדור. וכל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא שנ' [דברים כ"ג] וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, כמו שמבואר בפרק ארבעה נדרים [כ"ב ע"א].
המביא בהמתו לעזרה ואמר כנדבת הכשרים הרי זה נדב בקרבן שהכשרים מתנדבים. אמ' כנדבת כשרים הריני הרי זה נדב בנזירות, והוא שיהיה נזיר עובר לפניו שדעתו עליו. אמ' כנדבת רשעים הרי זו או כנדבת רשעים הריני לא אמ' כלום שאין זה דרך הרשעים אלא דרך הכשרים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף י.</h2>
כל כינויי נדרים כנדרי' לפי שלעגי שפה היו קורין לקרבן קונם קונח קונז, ואם הזכיר אחד מאלה הלשונות בנדרו הרי הוא כאילו הזכיר הקרבן, וכן אם הזכיר הקרבן באחד משאר הלשונות. אמ' קונמא הרי זה ספק בתלמוד [י' ע"ב] אם הוא לשון קונם או לשון קנמון בשם ולא אמ' כלום. וכן אם אמ' קינה הרי זה ספק. חרק חרך חרף הרי אילו כינוי לחרם. וכן אם [אמר] דבר זה עלי כחרם, או באחת משאר לשונות הללו הרי זה אסור. נזיק נזיח פזיח הרי אילו כינויין לנזירות, ואם אמ' הריני נזיר או אחד משלש לשונות הללו הרי הוא נזיר. כינויי חרמים כחרמים, ואילו הן כינויי חרמים חרק חרך חרף.
<h2>דף י:</h2>
וכן אם אמר לחבירו לא חולין שאוכל לך או לא כשר או לא דכי הרי משמעות דבריו לא יהא חולין מה שאוכל משלך אלא קרבן. וכן לא יהא כקרבן כשר מה שאוכל משלך אלא כקרבן טמא והרי זה אסור לאכל משלו.
אמ' הרי זה עלי כאימרא הרי הוא כאילו אמר כקרבן שהאימרא הוא הכבש שלתמיד. וכן אם אמ' כדיריים, הרי הוא מתפיס בבהמות שמכניסין אותן לדיר לקרבן. וכן אם אמ' כעצים דעתו על עצי המערכה שהן דומין לקרבן. וכן אם אמר כאשים או כהיכל או כירושלם הרי זה כאילו התפיס בקרבן, לפי שחומות ירושלם היו נעשים משירי השקלים שבלשכה שהן הקדש. וכן אם התפיס באחד מכל משמשי המזבח כגון במחתות או במזלגות והדומין להם, הרי זה נדר גמור כאילו התפיס בקרבן. וכן אם אמר הרי עלי כנותר או כפיגול או כטמא הרי דעתו על בשר קודש שנטמא והרי הוא כאילו הזכיר קרבן. וכן אם אמר הרי עלי כעולה או כשלמי' או כתודה או כחטאת או כאשם או כמנחה הרי הוא כאילו אמר כקרבן, וכל החילוקין שחילקנו במלת קרבן יש לחלק בכל אלה המלות.
<h2>דף יא:</h2>
וכן אם אמר לו לא חולין לא אוכל לך הרי הוא כאומר לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואסור. וכן אם אמר לחולין מלה אחת או חולין או כחולין לא אוכל לך הרי הוא כאומר לחולין יהא דומה או כחולין יהא דומה מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך לא יהא דומה לחולין אלא לקרבן שהרי מכלל לאו אתה שומע הין. אמר לו חולין או החולין או כחולין שאוכל לך מותר.
אמ' הרי זה עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת הדם הרי זה מותר שהרי בדבר המותר התפיס. היה בשר זבחי שלמים לאחר זריקת הדם מונח לפניו והתפיס בו דבר שלהיתר ואמ' זה כזה הרי זה אסור, לפי שבעקרו הוא מתפיס והרי מתחלתו היה אסור.
<h2>דף יב.</h2>
וכן אם מת אביו באחד בשבת או ביום אחר, ונדר שלא יאכל בשר בו ביום, וכשהגיע ליום אחד בשבת הדומה ליום שמת בו אביו אמ' הרי עלי בשר ביום מחר כיום זה, אע"פ שהיום שעומד בו היתר הוא לא היה דעתו להתפיס אלא על עקרו שהוא היום שמת אביו בו הדומ' ליום שעומד בו והרי נדרו נדר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
<h2>דף יב:</h2>
אמ' הרי זה עלי כבכור מותר שהרי לא התפיס בדבר הנדור שלא על ידי נדר נאסר הבכור כשאר הקרבנות, אלא ממעי אמו הוא קדוש, כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא.
<h2>דף יג.</h2>
וכן אם נדר מן הנדור ואמ' ככר זה עלי כקונם, ואחר שעה אמר על ככר אחר ככר זה עלי כזה שנדר עליו תחלה, הרי הוא מתפיס בנדר, ומתפיש בנדר הרי הוא נדר, שהרי התפיס בדבר הנדור. ומז"ה [אומ'] בפ' שבועות שתים בתרא שהמתפיס בנדר אינו נדר, הואיל ולא התפיס בדבר הנדור לכל אלא בדבר הנדור עליו בלבד. וכבר ביארתי שם בקונטרס הראייות שהמתפיש בנדר הרי הוא נדר גמור כאלו התפיס בקונם, וכן שטת רבינו יצחק [שבועות ח' ע"א מדפי הרי"ף] ורבינו משה [נדרים פ"ג ה"ד]. התפיש בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל ככר זה, ואחר שעה אמר על ככר אחר הרי זה עלי כזה לא נאסר עליו הככר השיני, שהמתפיש בשבועה אינו כמתפיס בדבר הנדור אלא כמתפיש בדבר האיסורין, שהוא מושבע מהר סיני שאינו נדר כמו שיתבאר לפנים. אבל נראה בעיניי שאם התפיס ככר השיני בשבועתו שלראשון בתוך כדי דיבור התפיסו, והרי זה כנשבע על שתיהן בבת אחת, כמבואר בקונט' הראייות בפרק שבועות שתים בתרא.
בין שאמר כקרבן בין שאמר דבר זה עלי קרבן הרי זה אסור. וכן אם אמר לחבירו קרבן שאוכל לך, או כקרבן שאוכל לך, או לקרבן שאוכל לך, או הקרבן שאוכל לך, הרי זה אסור לוכל משלו, שכך משמעות דבריו לקרב' יהא דומה מה שאוכל משלך. וכן אם אמר הרי עלי אסור, שכך דומה כאילו אמר הרי זה עלי קרבן.
אמר לו הא קרבן שאוכל לך שמשך בהברת ההא, והוציא מפיו שתי מלות הרי זה מותר לוכל משלו, שאינו אלא כאומר היי קרבן והרי נשבע בחיי קרבן ולא אמר כלום.
אמ' לחבירו קרבן שלא אוכל לך הרי זה מותר לאכל משלו, שכך משמעות דבריו כקרבן יהא מה שלא אוכל משלך אבל מה שאוכל משלך לא יהא כקרבן, ונמצא שלא אסר על עצמו כלום, ו[כן] אם אמר לקרבן לא אוכל לך שהלמד נקוד בשבא. אבל אם אמר לקרבן שהברת הלמד היא בפתח הרי מלת לקרבן מלה מופסקת היא, והרי הוא כאומ' לקרבן יהא דומה לפיכך לא אוכל לך ואסור לוכל משלו. וכן אם הזכיר לא קרבן בלמ"ד אל"ף ואמר לא קרבן לא אוכל לך, אסור לוכל משלו, שכך הוא משמעות דבריו לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך, אבל מה שאוכל לך יהא כקרבן, שמכלל לאו אתה שומע הין כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' י"ב וראיי' י"א.
<h2>דף יג:</h2>
האומר לחבירו כחולין עלי מה שאוכל לך, או כבשר חזיר עלי מה שאוכל לך, או שאמר כע"ז או כעורות לבובין, או כנבילות וטריפות, או כשקצים ורמשים הרי זה מותר לאכל משלו, ואין חוששין לנדר זה כל עיקר, שלא ייקרא נדר אלא כשמתפיש בדבר הנדור אבל המתפיס באיסורין אינו נדר.
וכן אם אמר הרי הוא עלי כחלת הכהנים וכתרומתן, או כתרומת לחמי תודה אחר זריקת הדם הרי זה מותר, שלא התפיש בדבר הנדור אע"פ שנאסרו החלה והתרומה לישראל באמירת המפריש, הואיל ומותרין לכהנים המתפיש בהם אינו נדר עד שיתפיש בדבר הנדור לשמים שהוא אסור לכל. ואינו דומה המתפיש בתרומה למתפיש בדבר שאינו נדור אלא [על] עצמו בלבד, שהנדר הואיל ובא מכח דבר הנדור לכל המתפיש בו כמתפיש בדבר הנדור לכל הוא דומה כמו שמבואר למעלה.
<h2>דף יד.</h2>
הזהירה תורה על הנדרים, שנ' [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לה' דרשו חכמים על פי הקבלה שידור בדבר הנדור לה'. כיצד אמ' על דבר היתר כגון מאכל זה יהא אסור עלי כקרבן שלא אוכל משלו או שלא אהנה ממנו, הרי זה נדר, ואם עבר לוקה משום לא יחל דברו.
האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי, או כערלה או ככלאי הכרם, אינו נדר שלא נדר בדבר הנדור, ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך לישאל על נדר זה, ואם עם הארץ הוא מחמירין עליו שלא יקל ראשו בנדרי אשתו, לפי שעם הארץ אינו יודע להבחין בין נדר לנדר וכסבור שאין אשתו נאסרת עליו בשום נדר, לפיכך אוסרין לו עד שמתירין לו נדר זה כשאר נדרים. אבל האומר פירות הללו אסורין עלי כבשר חזיר הרי הן מותרין ואין צריך להשאל עליהן אפי' עם הארץ כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף יד:</h2>
האומר קונם עיניי בשינה היום אם אישן למחר, וישן היום, אם ישן למחר הרי זה עובר על נדרו למפרע על שינה שלאתמול, לפיכך אל יישן היום ביום נדרו שמא יישן מחר ביום תנאו. וכן אם אמר קונם ככר זה עלי היום אם אלך במקום פלוני למחר, אל יהנה מאותו ככר היום שמא ילך במקום פלוני למחר. אמר קונם עיניי בשינה מחר אם אישן היום הרי זה מותר לישן היום ואין חוששין שמא יישן מחר הואיל ומחר הוא יום נדרו ולא יום תנאו אע"פ שאין אדם נזהר בתנאו נזהר הוא בנדרו.
<h2>דף טו.</h2>
וכן כשאמר לחבירו קונם שאני מדבר לך קונם שאני מהלך עמך קונם שאני עושה לך מלאכה, לא נאסר בנדר זה אלא מדברי סופרים. אמר קונם עלי רגלי להלך בו, קונם עלי פי לדבר בו, וכן אם אמר לחבירו קונם פי עליך לדבר עמך, [או] קונם רגלי עליך להלך עמך, או קונם ידי עליך לעשות לך מלאכה, הרי זה נדר גמור מן התורה.
אין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, כיצד אמר הנאת שינה עלי כקונם לא חל הנדר ולא נאסר בשינה, שהשינה דבר שאין בה ממש היא, ואין הנדר חל אל[א] על דבר שיש בו ממש שיאמר דבר זה אסור עלי כקרבן. אמ' עיני אסורה בשינה כקונם חל הנדר ונאסר בשינה שהרי העין דבר שיש בה ממש הוא. וכן אמר קונם שאני מדבר קונם שאני מהלך לא חל הנדר, שהרי הדיבור וההילוך אין בהם ממש, אבל נאסר בנדר זה מדברי סופרים וצריך לישאל עליו, וכן כשאסר השינה עליו שהוא דבר שאין בו ממש כמו שביארנו.
אמ' קונם עיניי בשינה עד שלשה ימים הרי זה מותר לו לישן לאלתר, שאי אפשר לו לאדם לעמוד שלשה ימים בלא שינה, והרי נדר נדר שאי אפשר לקיימו ואינו נדר. נשבע שבועה שלא אישן ג' ימים הרי זה מותר לו לישן לאלתר, ולוקה על שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו, והרי זו שבועת שוא, ואין בנדרים [משום] שבועת שוא, שהרי אין בהם שבועה, אלא שחייב לקיים דברו, ובמקום שלא חל הנדר הרי הוא פטור ומותר.
<h2>דף טו:</h2>
האומר לאשתו הנאתי אסורה עלייך כקונם לא אמ' כלום, שהתורה אמרה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, והואיל והוא משועבד לה לא כל הימנו לאסור שעבודו עליה. אסר הנאתה על עצמו, אסור ליהנות ממנה כל הנאה ואסור לשמש עמה [ואע"פ שהוא משועבד לה] שהרי לא בא לאסור שעבודו עליה, אלא אסר השיעבוד שהיא משועבדת לו על עצמו, והרשות בידו לאסור על עצמו כל הנאה, וכן האשה שנדרה על בעלה. אע"פ שאין אדם יכול לאסור הנאתו על אשתו, אם הדירה בעודה ארוסה חל הנדר, שהרי לא נשתעבד לה עדין, כמו שמבואר בפרק המדיר [כתובות ע' ע"ב]. וכשמגיע זמנו לכנוס ונתחייב במזונותיה יכולה ללוות מאחרים והמלוין באין ונפרעין ממנו בעל כרחו כמו שמבואר לפנים בפרק השותפין [מ"ז ע"ב].
[השבועות חלות אפי' על דבר שאין בו ממש שאם נשבע שבועה שאיני ישן או שאיני מהלך או שאיני מדבר חלה עליו שבועה מן התורה]. וכן בידות נדרים, שאם אמר נודר אני שלא (אין) [אישן] ושאיני מדבר שאיני מהלך נאסר בנדר זה מן התורה, שדין ידות נדרים כדין שבועות שבא לאסור עצמו מן החפץ ולא לאסור החפץ עליו, כמבואר בקונטרס הראייות, אומר אני אע"פ שידות נדרים חלים על דבר שאין בו ממש כשבועות, אין ראוי לידור בהן לשעבר כשבועות, שאין ראוי לומר נודר אני שלא עשיתי כך וכך כשבועות, שאין לשון נדר אלא להבא ולא נאמר לא יחל [דברו אלא] להבא. כתב רבינו משה [הל' נדרים] בסוף פרק ו', הנודר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לו לכתוב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו וכזה הורו הגאונים. ונראה בעיניי שראוי לעיין בדבר כיצד היה עניין הנדר, (שנדר) [שאם נדר] שלא לדבר לדיין בפני בעל דינו שהוא ירא פן יטעים לו דבריו, או שנדר לחבירו שלא ידבר לפלוני שירא ממנו פן יגלה לו סודו, הרי זה אסור להשמיע לו דבריו או לדבר לו אפי' בכתב, שלפי זה העניין היה דעתו שלנודר, כמבואר בקונט' הראייו' בפרק שבועת העדות.
<h2>דף טז.</h2>
נדר בשבועה ואמר שבועה לא אוכל לך או השבועה לא אוכל לך או לא שבועה לא אוכל לך אסור לוכל משלו, וכן אם אמר שבועה שאי אוכל לך אסור וזה מבואר לפנים בפרק שני.
הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. כיצד אמר ישיבת סוכה עלי כקונם אסור לו לישב בסוכה. אמ' הנאת סוכה עלי כקונם יושב בה ישיבת מצוה, לפי שהמצוות לא להנות ניתנו להן לישראל אלא לעשות רצון אביהן שבשמים. וכן בכל שאר המצוות כמו נטילת לולב והנחת תפילין וכיוצא בהן שאם אמר הרי הן עלי כקונם נאסר בהם. וכן אם אמר קונם שאוכל בשבתות ובימים טובים או בחנוכה ובפ[ו]רים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. המודר הנאה מן המעין טובל בו טבילה שלמצוה בימות הגשמי' אבל לא בימות החמה, לפי שהוא נהנה בדרך מצותו כמו שמבואר במסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד [כ"ח ע"א].
נשבע שבועה שלא ישב בסוכה או שלא יטול לולב או שלא יניח תפילין, לא חלה עליו שבועה זו כלל ויושב בסוכה ונוטל לולב ומניח תפילין, לפי שאין זו השבועה דומה לנדר, שהרי כשאדם נשבע שלא לעשות המצוה הוא מונע עצמו מן המצוה, ולא כל הימנו למנוע עצמו ממה שחייבתו תורה ולעקור דברי תורה שהוא מושבע עליו כבר מהר סיני, אבל בנדר אינו מונע עצמו מן המצוה אלא הוא אוסר המצוה עליו, והמצוה נמנעת ממנו ואין זה כעוקר דברי תורה. ונראה בעיניי שידות נדרים הרי הן כשבועות לדבר זה שאם אמר נודר אני שלא אעשה מצוה זו הרי מונע עצמו מן המצוה ונדרו בטל, כמבואר בקונטרס הראייות. אע"פ שהנשבע לבטל המצוה לא חלה שבועה עליו ועושה המצוה אעפ"כ לוקה מפני שבועתו, שהרי בעת שנשבע הוציא מפיו שבועת שוא שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו.
<h2>דף יז.</h2>
אין נדר חל על נדר ואין שבועה חלה על שבועה, כיצד אמ' קונם ככר זה עלי וחזר עוד ואמר קונם ככר זה עלי, או שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה, ועבר ואכלה אינו חייב אלא אחת. לפי שאין הנדר השיני והשבועה השנייה כלום, כמו שביאר מז"ה בפרק שבועות שתים בתרא. נשאל לחכם על הנדר הראשון או על השבועה הראשונה, והתיר לו נדרו הראשון ושבועתו הראשונה, חלו עליו הנדר השיני והשבועה השנייה.
נדר בנזירות ואמר הריני נזיר הריני נזיר שתי פעמים, הרי חלו עליו שתי נזירות, ומונה את הנזירות הראשונה ל' יום ואחר כך מונה את הנזירות השנייה עוד ל' יום אחרים, לפי שסתם נזירות ל' יום. ואם מנה את הראשונה והפריש עליה קרבן ונשאל עליה, הרי זו נזירות הראשונה כאילו אינה, והמניין שמנה על הנזירות הראשונה עולה לו משום נזירות שנייה.
<h2>דף יז:</h2>
אע"פ שאין שבועה חלה על שבועה, אם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, מתוך שחלה שבועה על הענבים שאינו מושבע עליהם, חלה שבועה על התאנים וחייב על התאנים שתים.
<h2>דף יח:</h2>
סתם נדרים להחמיר, כיצד אמר הרי זה עלי כבשר מליח או שאמר כיין נסך, אם פירש נדרו בפיו או בלבו כבשר מליח שלשלמים שהוא הקרבן כמו שנ' [ויקרא ב'] על כל קרבנך תקריב מלח. וכן אם פירש כיין נסך שלמזבח הרי זה נדר גמור. ואם פירש כבשר מליח שלע"ז שהיו עושין כעין עבודת פנים וכן אם פירש כיין נסך שלע"ז אינו נדר. נדר כבשר מליח ויין נסך סתם ולא ידע לבו, אלא לפי שעה נדר בלשון זה הרי הוא כמי שפירש בשלמים. ונראה בעיניי שאם לא הזכיר בשר מליח ויין נסך, אלא אמר בשר סתם ויין סתם, הרי הוא כאילו הוציא מפיו חולין כמבואר בקונטרס הראייות.
אמר הרי הוא עלי כחרם, אם כחרם שלגבוה נדר אסור, ואם [אמר] כחרם שלכהנים נדר מותר, ואם סתם אסור. וכינויי חרמים כחרמים, ואילו הם כינויי חרמים חרק חרך חרף. ואם אמר הרי הוא עלי כמעשר, אם כמעשר בהמה שהוא קרבן נדר אסור, ואם כמעשר דגן נדר מותר, ואם סתם אסור. וכן אם אמר הרי הוא עלי כתרומה, אם היה דעתו כתרומת הלשכה אסור, ואם כתרומת דגן מותר, ואם סתם אסור, לפי שסתם נדרים [להחמיר]. ובמקום שאין מכירין תרומת הלשכה, הרי הוא הסתם כאילו הזכיר תרומת דגן שסתם דעתו על תרומת דגן הוא. הקדיש בהמותיו סתם או חייותיו סתם והיה אצלו כוי, שהוא ספק חייה ספק בהמה הרי זה הקדש מספק, שספיקו להחמיר.
<h2>דף כ.</h2>
אמ' הרי זה עלי כחרם ואמר לא היה לבי אלא על חרמו שלים, [שהוא מצודת דגים], או שאמ' הרי זה עלי כקרבן, ואמר לא היה לבי אלא על קרבנות מלכים, או שאמר לחבירו הרי עצמי עליך כקרבן, ואמר לא על גופי אמרתי אלא על עצם שיש לי בבית [היה לבי], או שאמר הנאת אשתי עלי כקונם, ואמר לא היה לבי אלא על אשתי הראשונה שגירשתי, אם היה הנודר תלמיד חכם שיודע להבחין בין נדר לנדר ואינו פרוץ לנדרים הרי זה מותר, ואינו צריך להשאל על נדר זה, ואם היה הנודר עם הארץ אוסרין אותו בנדר זה עד שישאל על נדרו ויתירו לו על ידי חרטה, כאילו היה נדר גמור כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואף לתלמיד חכם לא התירו לכתחילה לידור כן, שלא התירו להערים בנדרים בין לתלמיד חכם בין לעם הארץ, אלא מפני האונסין כמו שיתבאר לפנינו [פ"ג].
מי שנדר בנזירות, או שנדר שיתענה כך וכך ימים או כיוצא בנדר זה [ועבר על נדרו] ובא לישאל עליו, אין מתירין לו נדרו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בעבירה, ואם עבר על נדרו זמן מרובה דיו אם יעמוד באיסורו ל' יום כמבואר בקונטרס הראייות בראי' ה'. והמתיר נדרו עד שלא ינהוג איסור כמו שביארנו מנדין אותו.
לעולם אל יקל אדם ראשו בנדרים, אמרו חכמים אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות שעונשן מרובה שכתוב בהן [שמות כ'] כי לא ינקה [ה'] את אשר ישא את שמו לשוא, לפי שהשבועות יש בהן שבועה בשם והרי חילל שמו שלהקב"ה. וכן אמרו אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים. ואל תרבה שיחה עם האשה שסופך לבא לידי ניאוף.
סימן יפה לאדם שהוא ב(ו)יישן, שכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא שנ' [שמות כ'] ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.
<h2>דף כ:</h2>
עזות וחציפות הוא לאשה לתבוע את בעלה בפה, ואינה יולדת זרע הגון, אלא מרצה את בעלה בדברים עד שהוא מתאוה לה ונזקק לה, וכן יפה לה, ויולדת זרע הגון, כמו שילדה לאה את יששכר באומרה אלי תבוא כי שכור שכרתיך, כעין דברי בדיחותא שילין הלילה בביתה.
ארבעה נדרים התירו חכמים, נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין, ואעפ"כ אסור לאדם לידור בהם על מנת לבטלן, [כמו שמבואר בתוספתא (פ"ד ה"ד)]. נדרי זירוזין כיצד, שהמוכ' חפץ לחבירו ואמר ייאסרו עלי פירות הללו בקונם אם אתן לך בפחות מד' דינרין, והלוקח נודר ייאסרו פירות הללו עלי בקונם אם אקנה אותו ביותר משני דינרין, הרי אילו שניהן מותרין בפירות אע"פ שלא קיימו דבריהן, שאנו מכירין דעתן מתוך דבריהן שזה חפץ למכור בפחות וזה חפץ לקנות ביותר, וכאילו גילו דעתן בכך, ולא נדר כל אחד אלא לזרז את חבירו שלא ימשכנו לדעתו, ולא שדעתו לקיים נדרו.
<h2>דף כא.</h2>
היה ביניהן יותר מן הכפל כגון שזה אומר ארבעה דינרין וחצי, וזה אומ' שנים, או שזה אומר ארבעה וזה אומר אחד וחצי, חוששין שמא בכל לב נדרו, שאין דרך הלוקחין והמוכרין להתרחק זה מזה כל כך, לפיכך חוששין שמא כך היה דעתן ובכל לב נדרו כן ונדרן נדר גמור.
<h2>דף כא:</h2>
אם לא היה נדרו דרך כעס [אלא בדעה מיושבת נדר] וצריך היה לאותו הנדר, אלא עכשיו מתחרט מפני שלא יכול לעמוד בו יותר, מדקדקין בחרטתו שאם הוא מתחרט מכאן ולהבא אבל נוח לו במה שעשה [עד] עכשיו, אין חרטתו כלום עד שיתחרט למפרע, ויחזור בו ממה שנדר מתחלתו, כדי שיהא הנדר בטל מעקרו, כמו שביאר מז"ה בפרק ארבעה נדרים. לפיכך אם היה הנודר הדיוט שאינו יודע עניין החרטה, ואין מכיר אם הוא מתחרט למפרע או אם הוא מתחרט מעכשיו, צריכין המתירין לדקדק היטב שלא יטעו בדבר, שעיקר התרת הנדר החרטה [היא] שיתחרט בו למפרע בלב שלם. אם רואין המתירין שאינו מתחרט כראוי מגלגלין עליו סבות ועניינים אולי יתחרט למפרע על ידי אותן הסבות. כיצד מביאין לפניו עשרה בני אדם או פחות מכן או יתר על כן הכל לפי הצורך, ויהיו אנשים חשובי' שיהא מתבייש מהן ומפייסין אותו ומפתין אותו ומטריחין עליו ואומרין לו המתירין, אילו היית יודע שאנשים כאלו עתידין לפייסך ולהטריח עליך כאשר אתה רואה, כלום היית נודר, והנודר מכוין את לבו ורואה, אם הוא מתחרט למפרע על ידי הפיוס הזה והוא אומר להם חרטתו והם מתירין לו והוא שיראה הנודר הפייוס בעיניו, ולא שיאמרו [לו] אילו פייסוך פלוני ופלוני [או כל כך בני אדם] והם אינן מפייסין אותו, כמו שביאר מז"ה בפרק ארבעה נדרים. אם ר[ו]אה הנודר בדעתו שאינו מתחרט למפרע על ידי אותן הפיוסין מגדילין לעשות לפניו עוד סבות אולי על ידם יתחרט למפרע, וגדולי החכמים היו נודרים לפעמ' והיו קשים בחרטתן והיו צריכין לטרוח ולמצוא סבות ועניינים עד שיתחרטו בהן.
ושוב מעשה באשה אחת שהדירה את בתה שלא תהנה ממנה, ובאת לפני חכמים להתיר נדרה, ואמרו לה אילו היית יודעת שמרננות השכנות עלייך לומר שאילו לא ראת בבתה מעשים רעים לא היית מדירה כלום היית נודרת, ואמרה לא נדרתי על דעת כן להוציא לעז על בתי ונתחרטה למפרע והתירו לה, ועניין זה כולו מבואר בפרק ארבעה נדרים.
<h2>דף כב.</h2>
וכן אין פותחין במה שאמרו חכמים כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא, שנ' [דברים כ"ג] וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. וכל הנודר נזכרין עונותיו שנ' [משלי כ'] ואחר נדרים לבקר. וכל הבוטה בנדר או בשבועה ראוי לדוקרו בחרב, שנ' [שם י"ב] יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, שהן מתירין לו נדרו. וכל הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, והמקיים נדרו ואינו נשאל עליו לחכם להתירו כאילו הקריב קרבן באותה במה, והרי הוא כמקריב קדשים בחוץ שהוא ענוש כרת. אין פותחין לנודר בכל אלה, שאם יאמר אילו הייתי יודע באילו האיסורין לא הייתי נודר אין סומכין על חרטתו, שמא מפני חומר האיסורין הוא אומר כן. לעולם ידבק אדם בהבאת שלום ובהפרת נדרים, שהרי אמרו כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן וזה מבואר ביבמות בפרק בית שמאי [ק"ט ע"ב].
<h2>דף כב:</h2>
ומעשה בחכם אחד שנדר והלך לפני רב נחמן, וכל פתח שהיה מוצא לו להתחרט לא היה מתחרט, עד שכעס [עליו] רב נחמן ואמר לו לך מלפני, ועל ידי כן מצא הוא פתח לעצמו ואמר אילו הייתי יודע שאדם גדול כזה עתיד לכעוס עלי לא הייתי נודר, ועל ידי כן נתחרט למפרע והתירו לו נדרו.
ושוב מעשה בחכם אחד שהיה עליו נדר ובא לפני חכמים, ולא היו יכולין למצוא פתח לנדרו עד שהיו מצטערין והיו נוסעין מפנה לפנה לדקדק בדבר אולי ימצאו פתח לנדרו, עד שאמר לו אחד מן [ה]חכמים אילו היית יודע שעתידין חכמים להצטער עליך כל כך לצאת ממקום הצל למקום השמש וממקום השמש למקום הצל כלום היית נודר, ואמר לא נדרתי על דעת כן, לפי שהיה כבוד חכמים גדול בעיניו מאד ונתחרט למפרע להתיר לו נדרו.
<h2>דף כג.</h2>
מי שנדר ונתחרט על נדרו הולך אצל חכמ' ונשאל על נדרו, ואפילו לפני שלשה שאינן מומחין, ובלבד שיהיו בקיאין בטיב התרת נדרים, ואפי' (ל)אחרי' מסבירין להן והן סוברין כמו שמבואר בפרק כל פסולי המוקדש' [בכורות ל"ו ע"ב], והן מתירין לו שנ' לא יחל דברו. אמרו חכמים [חגיגה י' ע"א] על פי הקבלה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, שמאחר שהוא מתחרט על נדרו והן מתירין לו והוא מורשה על פי בית דין אין זה כמיחל דברו. ובזמן שהיתה סמיכת החכמים בארץ ישראל חכם שהיה מומחה ומוסמך יכול להתיר הוא לבדו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אחרון בראיי' י"ג. ואין ראוי לו לאדם להתיר נדר במקום רבו. כיצד מתירין שואלין אותו תחלה כיצד נדר ועל מה נדר, שצריך לפרוט הנדר לפניהם שמא הדירוהו בית דין, כגון אלמנה שבאת לגבות כתובתה מנכסי יתומים והדירוה בית דין שייאסרו פירות העולם עליה אם יש בידה כלום מנכסי היתומים וכל הדומה לזה, שאין ראוי להתיר להם כמו שמבואר בפרק השולח גט [גיטין ל"ה ע"ב]. אחר שפורט הנודר את נדרו פותחין לו בחרטה ואומרין לו מתחרט אתה על נדרך, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אחרון בראיי' י'. ואם הוא מתחרט מדקדקין בחרטתו כיצד היה מתחרט ועל מה מתחרט, אם הוא אומר שנדר על דרך כעס ולאחר שעבר כעסו נתחרט לאלתר מתירין לו נדרו מיד, ואומר' לו בלש' התרה מותר לך הנדר הזה או שרי לך מחול לך, והנדר בטל מעיקרו והרי הוא כאילו לא נדר, ולא יאמרו לו בלשון הפרה, שהבעל מיפר בלא חרטה ואין החכם מיפר בלי חרטה, אלא מתיר על ידי חרטת הנודר ועוקר הנדר מעיקרו. ואם אמר אין כאן נדר אין כאן שבועה הרי זו לשון התרה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק נערה המאורשה [ה"ח].
ושוב מעשה בחכם אחד שבא לפני חכמים להתיר לו נדרו, והיו מצטערין ולא היו יכולין למצוא פתח לנדרו, עד שבא כובס אחד וכעס עליו על שראה שהיו החכמים מצטערין על ידו והכהו בכלי הכובסין, ואמ' לא נדרתי על דעת כן שיכני הכובס והתירו לו חכמים נדרו. ושוב מעשה בחכם אחד שהדיר את אשתו ואמר לה תיאסר הנאתך עלי [אם את עוברת על דעתי] להשיא הבת לקרובייך, לפי שהוא היה מבקש להשיאה לקרוביו, לסוף עברה על דעתו והשיאתה לקרוביה, ובא לפני חכמים להתיר לו נדרו, ואמרו לו אילו היית יודע שהיא עוברת על דעתך היית נודר נדר זה ונתחרט על ידי כן והתירו לו נדרו.
המזמין את חבירו שיאכל אצלו ואמ' לו תאסר הנאתי עליך בקונם אם לא תאכל אצלי הרי זה מותר, כאילו לא נדר, לפי שלא בכל לב נדר אלא לזרז את חבירו נתכון, והרי נדר זה בכלל נדרי זירוזין. אבל אם נדר חבירו שלא יאכל אצלו הרי נדר חבירו נדר גמור כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף כג:</h2>
מי שאמר מתחלת השנה כל נדרים שאני נודר בשנה זו יהיו בטלים, שלא בכל לב אני נודר, ועמד ונדר, אם היה זכור תנאו בשעה שנדר [ואמ' על תנאי הראשון אני נודר] הרי זה נדרו בטל, ואם לא אמר על תנאי הראשון אני נודר הרי זה נדרו קיים, שהרי ביטל תנאו וקיים נדרו. אפי' אם אינו יודע בשעת נדרו כיצד היה תנאו שיודע שהתנה על נדרו מתחלת השנה, אבל אינו יודע כיצד התנה, אף זה אם אמר בשעת נדרו שעל דעת הראשונה הוא נודר נדרו בטל, כמבואר בקונטרס הראייות. ואין מודיעין דבר זה לרבים שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. אם לא היה זכור תנאו בשעת הנדר כל עקר הרי זה נדרו קיים שהרי דעתו היה לידור בלב שלם. ונראה בעיניי שאם הקדים אדם לומר בשעת נדרו שהנדר הזה שאני רוצה לידור עכשיו לא בכל לב אני נודר, אלא כדי לאיים על בני ביתי אני עושה, (אלא) [או] לצורך דבר אחר, הרי זה נדרו בטל, שאם מתחלת השנה יכול להתנות כל שכן כשמבטל נדרו באותה שעה. ונראה בעיניי שאין דברים הללו אלא בנדרים, שאם ידור אדם נדר בטל הרי הוא כאילו לא נדר [כל עיקר] שלא על זה אמרה תורה לא יחל דברו שאינן אלא דברי הבאי, אבל השבועות אפי' אם התנה עליהם מתחלה שיהו שבועותיו בטלות, הרי בשעה שנשבע הוציא מפיו שבועה בטלה שאין בדעתו לקיימה, והתורה אמרה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף כד.</h2>
האומר לחבירו הרי אתה אסור עלי בקונם אם אין אתה נוטל משלי כור שלחטים ושתי חבייות שליין בשביל בניך, הרי זה יכול להתיר נדרו מאליו, ואין צורך שיתירו לו חכמ' על ידי חרטה, אלא יאמר לו חבירו כלום נדרת שאטול משלך אלא [כדי] לכבדני, זה הוא כבודי שלא אטול, ובזה הכבוד אני חפץ, והרי הוא כאילו נתקיימה מחשבתו שלזה וכאילו קיים נדרו. וכן האומר לחבירו תיאסר הנאתי עליך בקונם אם אין אתה נותן לי משלך כור שלחטים ושתי חבייות שליין בשביל בניי, אף זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכמים, ויאמר המדיר הריני כאילו התקבלתי. ונראה בעיניי שאף נדרים הללו נדרי זירוזין הן ולא חל הנדר כל עיקר, שלא בכל לב נדר אלא לזרז חבירו נתכון, ואין [צורך] שיאמר הריני כאילו התקבלתי [או] הרי זה הוא כבודי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף כד:</h2>
נדרי הבאי כיצד, התולה נדרו בדבר שאי אפשר, כגון שאמ' ייאסרו פירות הללו עלי כקונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, ואינן ראויין לעמוד באותו הדרך אלא אנשים מעט, או שאמר אם לא ראיתי נחש שגבו כקורת בית הבד שהוא מרובע ולא עגול, שדבר זה לא יתכן, או שאמ' אם לא ראיתי גמל פורח באויר הרי נדר זה כאילו לא נדר, הואיל ותלה נדרו בדבר שאי אפשר, שהדבר ידוע שבדרך טעות אמר דבריו ולא נתכון לידור אלא להטעות בני אדם בדבריו נתכון. וכן אם נשבע בעניין זה, שאמר ייאסרו פירות הללו עלי בשבו' אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים וכיוצא באלה, הרי זה לא חלה עליו שבועה ומותר בפירות, אבל לוקה משום שבועת שוא לפי שתלה שבועתו בדבר שאי אפשר, והרי הוא כנשבע לשנות את הידוע ומחלל שם שמים בפרהסייא כמו שמבואר במסכת שבועות.
<h2>דף כה.</h2>
וכן הנודר או הנשבע לחבירו שפרע לו מעותיו שהוא חייב לו, והוא אומר בלבו שאינו קורא מעות אלא לאותן פספסין בעלמא שנתן לו, הרי זה לא הועילו לו דברי לבו כלום והוא עובר על נדרו או על שבועתו אם לא פרע לו מעותיו, שאין הנודר נודר אלא כלש' בני אדם ואע"פ שלא נדר על דעת המדיר. נתכון לומר שייאסרו פירות העולם עליו היום, ונשתבש בלשונו והוציא בפיו לעולם הרי זה לא נאסר בדברי פיו, שהרי בטעות ובשגגה הוציא דבריו ולא בדרך הערמה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף כה:</h2>
נדרי שגגות כיצד שאמר ייאסרו פירות הללו עלי כקונם אם אכלתי ושתיתי היום, וכסבור שלא אכל ושתה ואחר כך נזכר שאכל ושתה הרי זה מותר בפירות שהרי לפי דעתו לא היה מתכוין לאסור הפירות עליו. וכן אם אמר ייאסרו פירות הללו עלי אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה מותר בפירות. וכן אם אמר תיאסר [הנאת] אשתי עלי כקונם לפי שגנבה את כיסי, או לפי שהכת' את בני, ונודע שלא גנבה את כיסו ולא הכת את בנו, הרי זה מותר בהנאת אשתו, שלא היה נדרו אלא טעות ושגגה. וכשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות, כיצד אמר ייאסרו פירות הללו עלי בשבועה אם לא למדני רבי שדבר זה מותר, ונמצא שלא למדו רבו כן, הרי זה מותר בפירות ופטור על שבועתו, שהרי אנוס היה על שבועתו, שסבר לישבע באמת ונמצא שטעה וכן כיוצא בזה.
הרי שראה בני א[ד]ם שהיו אוכלי' התאנים שלו, ואמ' להם הרי הם אסורין עליכם כקרבן, ונמצא שהיה אחד מהם אביו או אחיו, ואמ' אילו הייתי יודע שאבא או אחי ביניכם לא הייתי אוסר כול[כ]ם, אלא הייתי מפרש נדרי לומר פלוני ופלוני יהו אסורין ואבא יהיה מותר, הרי אילו כולן מותרין, שהרי הוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם לא בעניין זה היה נודר, אלא בעניין אחר היה נודר, ונמצא שהיה נדרו שנדר טעות ושגגה והרי זה בכלל נדרי שגגו'. אמר להם אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא, הרי אילו כולם אסורין [ואביו מותר לפי] שלא ביטל בחרטתו כל הנדר אלא שגג באביו והוציא אביו בלבד מן הכלל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף כו:</h2>
וכן אם אמ' קונם בצל שאני טועם, שהבצל רע ללב, ואמרו לו והלא בצל כופרי יפה ללב, ואמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר הרי כולן מותרין, שנמצא נדרו טעות ושגגה, אבל אם אמר הייתי אומר כל הבצלים אסורין וכופרי מותר לא הותר אלא הכופרי בלבד. וכן אם אמר קונם יין שאני טועם שהיין רע למעיים, אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים, ואמר אילו הייתי יודע שכן הייתי אומר החדש אסור והמיושן מותר הרי זה מותר בכל היינות, אבל אם אמר אילו הייתי יודע שכן הייתי אומר כל היינות אסורין והמיושן מותר, לא הותר אלא המיושן בלבד, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף כז.</h2>
נדרי אונסין כיצד, הדירו חבירו ואמר אם לא תבא אצלי ביום פלוני או אם לא תעשה עמי כך וכך הנאתי תהא אסורה עליך, וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר ולא יכול לבא [אצלו] הרי זה מותר בהנאתו, לפי שאנוס היה ולא יכול לבא אצלו.
<h2>דף כז:</h2>
הטוען עם חבירו בבית דין, והתפיס זכייותיו לבית דין ואמר אם לא אבוא לבית דין ביום פלוני יבטלו זכייותיו, הרי זה יקיים תנאו באותו היום, ואם לא בא באותו היום בטלו זכייותיו, והוא שקנו מידו בבית דין חשוב שהם ראויין לקנוס ולחייב ממון העובר על דבריהם, אבל אם לא קנו מידו, או שלא היה בית דין חשוב אע"פ שקנו מידו לא בטלו זכייותיו, ואע"פ שאמר מתחלה יבטלו זכייותיי מעכשיו שאין לומר הרי הן כמבוררין אצלו מתחלה, כמו שביאר מז"ה במהדורא תניינא. וכן אם לא התפיס זכייותיו אע"פ שקנו מידו בבית דין חשוב שייבטלו זכייותיו לא בטלו זכייותיו, וכן אם היה אנוס ולא יכול לבא מפני אונסו, אע"פ שהתפיס זכייותיו וקנו ממנו בב"ד חשוב לא בטלו זכייותיו שהרי אנוס היה, וכן המלוה את חבירו על המשכון ואמר לו הלווה למלוה אם לא אפרעך עד זמן פלוני יהא המשכון חלוט לך, והגיע הזמן ולא פרעו הרי המשכון חלוט לו, אע"פ שלא אמר מעכשיו, שהרי התפישו בעליו בידו ודומה לזה שמתפיש זכייותיו לבית דין, כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא, ומכל מקום צריך שיקנו ממנו בב"ד חשוב.
התירו חכמים להערים בנדרים ובשבועו' במקום האונסין, כיצד היה מוליך עמו פירו' בדרך ופגעו בו הרגין שהן הורגין נפשות, או חרמין שהן שוללין בני אדם, או מוכסין שאין להם קצבה ונוטלין ממון בני אדם שלא כדין, וביקשו ליטול פירותיו שלזה ונדר להן או נשבע להן שהן שלבית המלך, ואינו כן אלא להציל פירותיו הוא אומר כך, הרי זה מותר להערים בנדרו או בשבועתו, ואע"פ שהאנס לא שאל ממנו לא נדר ולא שבועה.
<h2>דף כח.</h2>
כיצד הוא מערים, אומר ייאסרו פירות העולם עלי בקונם אם אינם שלבית המלך, או ייאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם אינם שלבית המלך ואומר בלבו היום, והאנס חושב שאסר פירות העולם עליו לעולם וזה אינו אוסרם עליו אלא היום, ואין הנדרים והשבועות חלים אלא כפי מה שגומר בלבו, הואיל ולא אמר לו המדיר תדור על דעתי. שלא במקום אנס לא התירו חכמים להערים בכך, ואינו נאמן לומר כך היה בלבי אלא במקום האונס כמו שביארנו. הוציא בפיו ייאסרו פירות העולם עלי לעולם ואמר בלבו היום לא הועילו לו דברי לבו כלום, הואיל ופיו מכחיש את לבו, ואינו יכול להערים אלא כשהוציא בפיו סתם.
מי שהיה ירא שמא ייעקרו נטיעות[יו] ברוח גדולה וחזקה שהיתה נושבת, או שמא תשרף טליתו הסמוכה אצל הדליקה, ואמ' נטיעותיי אילו יהיו הקדש אם לא ייעקרו היום וכן טלת זו תהא הקדש אם לא תשרף היום, ועבר היום ונמלטו הרי הן הקדש ואם רוצה לפדותן יכול לפדותן. וכן אם אמר הרי הן אסורין עלי כקרבן בתנאי זה, שאין אלה דומין כנדרי אונסין שהן מותרין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף כח:</h2>
אמר הנטיעות הללו יהו הקדש עד שיקצצו, אע"פ שפדאן חוזרות וקדושות, שהרי אמר עד שייקצצו יהיו לעולם הקדש, נקצצו פודה אותם פעם אחת ודיו. ואם פדאן אדם אחר שלא הקדישן אפי' עד שלא נקצצו אינן חוזרות וקדושות.
<h2>דף כט:</h2>
האומר דבר זה יהא הקדש לאחר ל' יום או מעות הללו יהו צדקה לאחר ל' יום דבריו קיימין, ואע"פ שחזר בו תוך שלשים יום אין חזרתו כלום, מה שאין כן בקידושי אשה שהמקדש את האשה לאחר שלשים ולא אמר מעכשיו יכול לחזור בו תוך שלשים כמו שביארנו בהלכות קידושין, אבל בהקדש אינו יכול לחזור תוך שלשים לפי שאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. אבל אם אמר עד שלשים יהיה דבר זה הקדש ולאחר שלשי' יום לא יהיה דבר זה הקדש, או שאמר עד שלשים יום יהיה קדוש לדמי עולה ולאחר שלשים יהיה קדוש לדמי שלמים, הואיל וחלה עליו קדושה [ראשונה] אין קדושה (שנייה) [ראשונה] פוקעת בלא פדיון.
<h2>דף ל.</h2>
הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, הנודר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים, שבכלל יושבי היבשה הם, ויורדי הים [הן] אותן שדרכן לפרש בים ולא באותן ההולכים מעכו ליפו.
<h2>דף ל:</h2>
הנודר מרואי חמה אסור אף בסומין, שהרי לא נדר מן הרואין אלא מרואי חמה, ומשמעות לשון זה הוא מי שהחמה רואה אותו, ולא יצא מכלל נדר זה אלא דגים ועוברין שבמעי אמן. הנודר שלא ליהנות משחורי הראש אסור בקרחין ובבעלי שיבה, ומותר בנשים ובקטנים שאין דרכן לקרוא שחורי הראש אלא לאנשים, מפני שפעמים שמגלין ראשן וראשן משחי' ופעמים מכסין ראשן, להוציא הנשים שראשן מכוסה תמיד ולהוציא הקטנים שראשן מגולה תמיד. הנודר מן היל[ו]דים מותר בנולדים, שלא נקראו יילודים אלא אותן שנולדו כבר להוציא אותם שעתידין להולד. נדר מן הנולדים אסור אף בילודים שלא נתכון לומר נולדים אלא על מי שדרכו להולד, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולכל קורין נולדים, ולא יצא מכלל נדר זה אלא עופות ודגים שאין דרכן להולד אלא להטיל בצים.
<h2>דף לא.</h2>
הנודר משומרי שבת אסור בישראל ואסור בכותים, לפי שהכותים שומרין את השבת כישראל ונצטוו עליו כישראל, ומותר בגוים ואפי' הם שומרי שבת, הרי לא נצטוו עליו ואינן בכלל שומרי שבת. הנודר מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים שדרכן לוכל שום בערבי שבת[ו]ת לחמם גופם, לפי שזמן מצות עונה היא ותקנת עזרא היא כמו שמבואר בפרק [מרובה (ב"ק פ"ב ע"א)], ואף הכותים נוהגין בתקנה זו כישראל, ואע"פ שגזרו על הכותים ועשאום כגויי' גמורים להחמיר עשאום [כגויים] ולא להקל. הנודר מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותי', שאין דרך הכותים לעלות לירושלם, אלא הר גריזים הוא להם תחת ירושלם.
הנודר מבני נח מותר בישראל ואסור באומות, שכל האומות הם בכלל בני נח, אבל ישראל יצאו מכ[ל]ל האומות ונקראו על שם אברהם אבינו. הנודר מזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות, שאף ישמעאל ועשו אינן בכלל זרע אברהם, שנ' [בראשית כ"א] כי ביצחק ייקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק.
הנודר מישראל אסור בגרים, נדר מן הגרים מותר בישראל. נדר מישראל אסור אף בכהנים ולוים, נדר מכהנים ולויים מותר בישראל. נדר מן הכהנים מותר בלויים, מן הלויים מותר בכהנים, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב ה"ה].
אסר הנאתו על הכהנים והלויים הרי אילו באין ונוטלין ממנו התרומות והמעשרות בעל כרחו, ואם אסר הנאתו על מקצת כהנים ולויים הרי זה יתן לאחרים למי שירצה, כמבואר בקונטרס הראייות, כמו שביארנו בפרק אחרון [פ"ה ע"א].
הנודר שלא ליהנות מבני עירו ובא אדם אחד וישב שם שלשים יום מותר בו, שאינו נקרא מבני העיר עד י"ב חודש. נדר מיושבי העיר ובא אחד וישב שם ל' יום אסור בו, כמו שמבואר בפרק השותפין [ב"ב ח' ע"א].
הנודר שלא ליהנות מישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם דבר בשוייו, אלא אם בא לקנות מהם יקנה מהם ביותר מכדי דמיו, ואם בא למכור להם מוכר בפחות מכדי דמיו. וכן אם הדיר ישראל הנאה שלא יהנו ממנו אסור לקנות מהם ולמכור להם, שהרי הוא מהנה אותם, שהנאה היא ללוקח ליקח מקחו ולמוכר למכור המכר שלו, ואם ימצא מי שימכור לו דבר בפחות מכדי דמיו לוקח ממנו בפחות שהוא הנהנה ולא המוכר והרי הוא מותר ליהנות. וכן אם ימצא מי שיקנה ממנו ביותר מכדי דמיו אבל שוה בשוה אסור. בד"א במקח בינוני שהמוכר נהנה בו במכירתו והלוקח נהנה בלקיחתו, אבל אם היה גרוע שאין לוקחים מצויין לקנותו מותר המדיר למוכרו למודר בשוויו שאין המודר נהנה בלקיחתו אלא המדיר נהנה במכירתו ולא נאסר המדיר בהנאת המודר. וכן אם היה המקח חריף שהכל קופצין לקנותו הנאת לוקח יש כאן הנאת מוכר אין כאן, ומותר המודר למוכרו למדיר בשוויו שהרי אין המודר נהנה במכירתו ולא נאסר המדיר בהנאת המודר. ורבינו משה מוליך שטתו בפרק ו' [נדרים הט"ז], שכשם שהמדיר אסור למכור למודר מפני שהמודר נהנה ממנו בלקיחתו, כן אסור להלוות לו מעות ולהשאיל לו כלים, וכך אסור המדיר לקנות מן המודר או ללוות ממנו מעות או לשאול ממנו כלים, גזירה שמא יקנה המודר מן המדיר או שמא ילוה ממנו או שמא ישאל ממנו. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ח' שאין הלכה כך, שלא נאסר אלא המודר בהנאת המדיר, אבל המדיר מותר בהנאת המודר בין לקבל ממנו מתנה, ובין ללוות ממנו, ובין לשאול ממנו, בין לקנות ממנו דבר שהניית המקח הוא ללוקח לא למוכר כעניין שביארתי, ובין ליכנס בחצירו אע"פ שנהנה בדריסת הרגל.
נדר שלא ייהנה מישראל ולא יהנה אותם הרי זה אסור לישא וליתן עם ישראל אלא יהנה לאומות העולם.
<h2>דף לא:</h2>
נדר שלא יהנה מן הערלים, מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם. נדר שלא יהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר בערלי אומות העולם, שאין הערלה קרויה אלא על שם הגוים, שנ' [ירמי' ט'] כי כל הגוים ערלים וכל ישראל ערלי לב, שלא נתגנו ישראל אלא בערלת לב ולא בערלת בשר. מאוסה הערלה שנתגנו בה הערלים, שנ' כי כל הגוים ערלים. גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות הכתובים בפרשת מילה. ועוד שאין לך צדיק גמור כאברהם אבינו ולא נכתב תמים אלא על שם המילה, שנ' [בראשית י"ז] התהלך לפני והיה תמים, וכת' אחריו ואתנה בריתי ביני וביניך.
<h2>דף לב.</h2>
כל המתמים עצמו הקב"ה מיתמם עמו, שנ' [ש"ב כ"ב] עם גבר תמים תתמם, וכל המנחש לו נחש מדה כנגד מדה.
<h2>דף לב:</h2>
אין בין המודר הנאה מחבירו סתם למודר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש, שאם נדר ממנו הנאה סתם או שהדירו חבירו שלא יהנה ממנו הרי זה המודר אסור ליכנס בחצר חבירו, וכן לא ישאל ממנו אפילו כלים שאין עושין בהן אוכל. היה מודר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל מותר ליכנס בחצירו ומותר לשאול ממנו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש, כגון חלוק וטלית ונזמים וטבעות וכיוצא בהן, ובמקום שדרכן ליטול שכר בהשאלתן לא ישאל ממנו שהרי הוא מהנהו השכר, והשכר הוא הנאה המביאה לידי מאכל. וכן לא ישאל ממנו כלים שעושין בהן אוכל נפש אע"פ שאין דרכן ליטול [מהן] שכר כגון נפה וכברה ריחיים ותנור.
המודר הנאה מן החנוני הרי זה לא יותר לו בפירות שהוא קונה ממנו, שאפי' ויתור אסור [ב]מודר הנאה, ואע"פ שכן דרכו לותר לכל הלקוחות, ואם בא לקנות ממנו בלא ויתור אינו רשאי לקנות ממנו אלא ביותר מכדי דמיו, או במקח הגרוע ואפילו בשוויו כמו שביארנו למעלה.
<h2>דף לג.</h2>
וכן שק או סל להביא בו פירות, או חמור להביא עליו פירות, אע"פ שאין דרכן ליטול עליהן שכר כשמשאילין אותן לפי שעה.
השאילו סוס לרכוב עליו, או טבעת להתכבד בה שייראה אדם חשוב ויתכבדו בו כשהולך בבית המשתה, או כשילך אצל הסוחרים לקנות מהן דבר וגורמין לו שכר, אע"פ שאין נוטלין עליהן שכר בהשאלתן הרי זה ספק בתלמו' וספיקו אסור כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. וכן אם רצה המודר לילך ללקט פירותיו בשדהו דרך שדה המדיר, גם זה ספק שגרם אוכל נפש הוא אצלו, וספיקו אסור.
המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו שהוא בקע לגולגולת שהיה כל אחד חייב להביא בכל שנה לצורך הקרבנות, והוא שישקול המדיר שלא מדעת המודר. וכן פורע לו חובו שלא מדעתו.
ומותר להחזיר לו אבדתו ואע"פ ששניהן נדורין [ושניהן אסורין ליהנות] זה מזה, שהרי שלו הוא מחזיר לו. ובמקום שנוטלין עליה שכר אסור המחזיר ליטלו שאסור הוא ליהנות מבעל אבדה, וכן בעל אבדה אינו רשאי לעכב השכר אצלו, אלא יפול השכר להקדש, והרי הוא כהקדש שאם נהנו ממנו הנאסרין בו חייבין להביא קרבן מעילה, כדין הנהנה מן ההקדש, לפי שיש מעילה בקונמות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. ואין להם היתר על ידי פדיון, שההקדש הנאסר לכל יש לו פדיון אבל הקונמות שלא נאסרו אלא על המודרין אין להם פדיון.
<h2>דף לד:</h2>
היתה לפניו ככר שלהפקר ואמ' ככר זה הקדש, הרי זה הקדש כשיזכה בה שהרי אין מי שיעכב בידו מלזכות בה, ואם נטלה לאוכלה הרי זכה בכולה וחל ההקדש בכולה ומעל בה לפי כולה. נטלה להורישה לבניו הרי לא זכה בכולה אלא בטובת הנאה שבה, לומר כמה היה נותן בזו להורישה לבניו בלבד ולא תהיה שלו, ולפי הזכות שזכה בה חל עליה ההקדש ומועל בה לפי טובת הנאה שבה, ואינו משלם להקדש אלא כטובת הנאה שבה.
האומר לחבירו ככרי אסור עליך ונתנו לו במתנה אסור בו המודר, ואם מכרו לאחר [או שנתנו לאחר] הרי המודר מותר בו.
<h2>דף לה.</h2>
האוסר דבר על חבירו ונתנו לו, הנותן אינו מועל לפי שלא נאסר הוא, והמקבל אינו מועל בקבלתו שהרי בתורת היתר קבלו ולא ידע באיסורו ולא פשע אלא הנותן, אבל כשיהנה בו המקבל או כשיתננו לאחרים מועל המקבל שהרי אין כאן פושע כשנותנו לאחרים אלא הוא, ואע"פ שהוא שוגג כל מעילה בשוגג היא שנ' [ויקרא ה'] נפש כי תחטא בשגגה ומעלה מעל, ואם נהנה ממנו המקבל במזיד הרי הוא כנהנה מן ההקדש כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. אע"פ שהנותן אינו מועל הרי הוא עובר בלפני עור לא תתן מכשול, לפי שהוא גורם מכשול לחבירו וכל המכשול מאתו הוא, לפיכך האוסר דבר שלו על חבירו צריך להודיעו שיזהר בו.
<h2>דף לה:</h2>
מותר המדיר ללמד את המודר מדרש תלמוד הלכות ואגדות, לפי שאסור ליטול עליהם שכר שנ' [דברים ד'] ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם. אבל המקרא שמלמדין התינוקות מותר ליטול [עליה] שכר לפי שצריכין שימור, ושכר שימור הוא נוטל, וכן מותר ליטול שכר פיסוק טעמי' אפי' מן הגדול. ואסור המדיר ללמד המודר בין קטן בין גדול אפי' בשכר בדבר שנוטלין שכר כמו שביארנו לפנים, לפי שאסור המודר ליהנות מן המדיר אפי' בשכר שהנאה היא אצלו להשתכר לו אדם במה שהוא צריך לו, כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא. ומותר המדיר ללמד בניו שלמודר שאינו מהנה אלא את הבנים ולא את המודר. ונראה בעיניי שאע"פ שאסור ללמד הלכות בשכר, אם היה מתבטל ממלאכתו ומלמד את חבירו מותר ליטול שכר בטילותו, והרי בט[ו]ל(ו) מלאכתו ניכר הואיל והוא קבוע בלימודו כל השנה, כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף לו:</h2>
אסור למדיר לתרום פירותיו שלמודר, שאם הוא תורם אותם מדעתו הרי הוא מהנהו שעושה שליחותו במה שצוהו. ואם אמר המודר כל הרוצה לתרום פירותיי יתרום יכול המדיר לתרום פירותיו, שהרי לא צוה לזה עצמו שיעשה שליחותו ותרומ' תרומה, שהרי כל התורם ברשותו תורם, ואם תרם משלו על של חבירו אסור הואיל וברשותו הוא עושה, הרי הוא כפורע חובו מדעתו ואסור, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ד'. התורם משלו על שלחבירו ואין שם רשות בעלים כל עיקר הרי זה ספק בתלמוד אם תרומתו תרומה אם לאו, והתורם משלו על שלחבירו טובת הנאה שלו ובידו לתתה לכל כהן שירצה, וכן בחלה ובמעשר.
<h2>דף לז.</h2>
אין מלמדין לתינוקות לימוד חדש בשבת, לפי שאוכלין ושותין בשבת וקשה עליהם הלימוד החדש, אלא חוזרין ושונין להם מה שלמדו כבר.
השוכר את הפועל ללמד את התינוק, לשמור את הפרה, לשמור את הזרעים, אין נותנין לו שכר שבת, לפיכך אם אבדו בשבת אינו חייב באחריותן. השכירו כל ימי השבת כאחד, או שהיה שכיר חודש, או שכיר שנה, או שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת, לפי שלא התנה כל יום בפני עצמו אלא כל הימים כאחד והשבת מובלע ביניהם, לפיכך אם אבדו בשבת חייב באחריותן.
<h2>דף לח.</h2>
וכן מותר לו לזון אשתו ובניו שלמודר שלא מדעתו, אע"פ שהמודר חייב במזונותיהן שבכל אלה הואיל ושלא מדעתו הוא נותן אינו יכול לתובעו ולומר תן לי מה שפרעתי בשבילך, ואין זה כמהנהו אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו שלא יגיע לו נזק.
<h2>דף לח:</h2>
אסור המדיר להשיא בתו קטנה או נערה למודר, שהרי הוא כמוסר לו שפחה לשמשו ומהנהו, אבל משיא לו בתו בוגרת שכבר יצאת מרשות האב, והמודר מותר להשיא בתו למדיר ואפי' קטנה. המדיר את בנו לתלמוד תורה, שאמ' [לו] אי אפשר שתשמשני או שתעשה לי שום מלאכה אלא שתהיה פנוי ללמוד תורה ואם לאו תיאסר הנאתי עליך, הרי זה מותר למלאות לו חבית שלמים ולהדליק לו את הנר שהם תשמישין הצריכין ביותר ואין בהן ביטול תורה. ומותר המדיר להשקו' את המודר כוס שלתנחומין בימי אבלו, שלא על דעת כן נדר.
וכן מותר לו לזון עבדיו ושפחותיו שלמודר שלא מדעתו, אבל לא יזון בהמתו בין טמאה בין טהורה לפי שהוא מפטם את בהמתו והרי הוא כנותן לו מתנה, אבל עבדיו ושפחותיו אינו חושש לפטמן.
מותר המדיר לבקר המודר בחולייו עומד אבל לא יושב, שאם ישב שמא ירבה בישיבה, וראוי ליטול שכר בביקורו וכל הנאה שנוטלין עליה שכר חשובה הנאה והמודר אסור בה. וכן המודר מותר לבקר את המדיר בחולייו ובלבד שלא ישב כשנכנס אצלו לבקרו, ואע"פ שגם בעמידה נהנה ממנו בדריסת רגל כשנכנ' לרשותו, לא על [דעת] כן הדירו זה שלא יבקרנו בחולייו הואיל וצורך חיותו הוא, אבל לישב אסור המודר שהנאת הישיבה מרובה ודי לו לבקרו בעמידה, ואם חלה בנו שלמדיר לא יכנס המודר בביתו שלמדיר כל עיקר אלא שואל עליו בשוק.
ומותר המדיר לרפאות המודר שלא על דעת כן הדירו שלא לרפאותו בחולייו, ואסור לו לרפאות בהמתו, אבל אומר לו סם פלוני יפה לה וסם פלוני רע לה.
<h2>דף לט:</h2>
בקור חולים מן התורה שנ' [במדבר ט"ז] ופקודת כל האדם יפקד עליהם. ומצוה גדולה היא שחיי החולה תלויין בו שעל ידי הביקור מיקל מחולייו, ועוד שעל ידי הביקור מיעצין אותו על רפואתו ומחזקין אותו ומישבין דעתו וגורמין לו שיחיה, ואם אין דורש ואין מבקש פעמים שהוא משתעמם ומכביד בחולייו וגורמין לו שימות, והרי הן כשופכי דמים. ביקור חולים אין לו שיעור ואפי' מאה פעמים ביום, ולפי רוב העסק רוב השכר, ואפי' הגדול מבקר את הקטן. וכל המבקר את החולה ניצול מדינה שלגהינם.
<h2>דף מ.</h2>
אין מודיעין חולייו ביום ראשון, מכאן ואילך מודיעין כדי שיבקרוהו ויבקשו עליו רחמים, ואף אם יש לו שנאת חנם ושמחין עליו כל שכן שהבורא מרחם עליו, שנ' [משלי כ"ד] בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו.
אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בניין, וסימן לדבר רחבעם בן שלמה [מ"א י"ב].
אין ראוי לבקר את החולה לא בשלש שעות ראשונות ולא בשלש שעות אחרונות שליום, לפי שבשעות ראשונות דרך להקל החולה מחוליו [וכסבורין שאין צורך לבקש עליו רחמים], ובשלש שעות אחרונות דרך החולה להכביד בחולייו וכסבורין שאינו יכול לחיות ומתיאשין מלבקש עליו רחמים.
הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קר[ק]ע, לפי שהשכינה שרויה למעלה ממטתו שלחולה, שנ' [תהלים מ"א] ה' יסעדנו על ערש דוי. ונראה בעיניי שאין דברים הללו אמורין אלא כשהחולה שוכב על גבי קרקע, אבל אם החולה שוכב במקום גבוה ראוי למבקר לישב לפניו על גבי ספסל.
<h2>דף מא.</h2>
אין מבקרין חולה מעים לפי שכל שעה יוצא לנקביו ומתבייש מבני אדם. [וכן אין מבקרין לא חולה (מעים) [עינים] ולא מיחוש הראש לפי שהדבור קשה לחולי שלו].
<h2>דף מא:</h2>
מותר המדיר לרחוץ עם המודר באמבטי גדולה אבל לא באמבטי קטנה, מפני שמרבה עליו המים כשיכנס עמו בקטנה ומהנהו, אבל מותר ליכנס עמו בקטנה כדי להזיע. ומותר לישן עמו במטה אחת כמבואר בקונטר' הראייות בראיי' ז'.
ואוכל עמו על שולחן אחד אבל לא יאכל עמו בתמחוי אחד, שמא ירבו מנות בשביל המדיר והמודר נהנה על ידו. ואם היה תמחוי החוזר לבעל הבית, שדרכן להביא בשולחן תמחוי מלא עד שהיה בו כדי אכול ושבוע והותר, ומחזירין המותר לבעל הבית הרי זה מותר לו לוכל עמו בתמחוי אחד, שהרי אין לחוש שמא ירבו בשביל המדיר. ולא יעדור עמו בקרקע מפני שמרפה המדיר הקרקע לפני המודר ומהנהו, ואם היה עודר ברחוק ממנו מותר ולא גזרו ברחוק משום קרוב. והמודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו, כמו שמבואר בסוף יום טוב [ביצה ל"ט ע"א]. מותר המדיר להעיד למודר עדות ממון ועדות נפשות, ואם מת המודר מותר המדיר להביא לו ארון ותכריכין חלילין מקוננו', שאין הנאה למתים, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב ה"ז].
<h2>דף מב.</h2>
המודר הנאה מחבירו לפני שנה שביעית, אמר לו קונם נכסים אילו עליך נאסרו עליו אפי' בשביעית שאינן ברשותו, שכבר אסרן עליו כשהיו ברשותו. ולא יכנס לתוך שדהו בשביעית מפני שהוא נהנה בדריסת הרגל, ואינו אוכל מפירות השדה ואפילו מן הנוטין חוץ לגבולין. ואם בשביעית הדירו הרי זה מותר לאכל מן הפירות הנוטין חוץ לגבולין, שלא כל הימנו לאסור פירות שביעית שהתורה הפקירתן לכל ואינן ברשותו, אבל לא יכנס לתוך שדהו שמא ישהא שם אחר שליקט הפירות ונהנה בדריסת הרגל, ולא הרשתו התורה ליכנס אלא כדי ללקט הפירות בלבד. הדירו ממאכל בלבד שלא יאכל מנכסים אילו, אם לפני שביעית הדירו הרי זה נכנס לתוך שדהו שלא אסרו בדריסת הרגל, אבל אינו אוכל מן הפירות שכבר אסר אכילתן עליו לפני שביעית, ואם בשביעית הדירו הרי זה נכנס לתוך שדהו ואוכל מן הפירות. ואם אמר לו נכסיי אסורין עליך אע"פ שאסרן עליו לפני שביעית מותר בהן בשביעית, שלא אסרן עליו אלא כשהיו ברשותו.
המדיר את חבירו מנכסיו, אם אמר לו נכסים אילו אסורין עליך הרי אילו אסורין לו לעולם, ואפי' אם מכרן לאחר או שמת והורישן לבניו המודר אסור בנכסיו, לפי שאדם אוסר דבר שהוא ברשותו אפי' לאחר שיצא מרשותו. ואם אמר לו המדיר נכסיי אסורין עליך אם מת או שמכרן לאחר מותר המודר ליהנות מנכסיו, שהרי לא אסר לו אלא נכסיו והרי עכשיו אינן נכסיו. וכן האב שאמר לבנו קונם שאתה נהנה לי, אם מת יירשנו שהרי עכשיו אין הנכסים שלאב, ואם אמר לו האב שלא תהנה מנכסיי בחיי ובמותי, אם מת לא יירשנו שהרי אסר עליו [נכסיו] ואפי' אחר שיצאו מרשותו, ואם אינו רוצה להפסיד ירושתו לווה מאחרי' והן באין ונפרעין ממנו כמו שמבואר בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ט ע"א], וכמבואר שם בקונטרס הראייות בראיי' י"ז.
<h2>דף מב:</h2>
וכן האומר לחבירו קונם ביתך או שדך עלי ומת או שמכרן לאחר מותר הנודר ליהנות בהן, ואם אמר קונם בית זה [עלי] או שדה זה עלי הרי זה אסור בהן לעולם.
<h2>דף מג.</h2>
האומר לחבירו השאילני פרתך ולא רצה להשאילו וכעס ואמר הרי היא כקונם עלי שלא אחרוש בה לעולם, אם היה דרכו לחרוש הוא בעצמו הרי הוא אסור לחרוש בה אבל פועליו מותרין לחרוש בה בשדהו, ואם אין דרכו לחרוש הוא בעצמו הוא וכל אדם אסורין. המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, וזה מבקש ליתן לו, הולך אצל חנוני ואומר לו איש פלוני נדור ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה, והחנוני נרמז ונותן לו ובא ונוטל מזה, ובלבד שלא יאמר לו תן לו ואני אתן לך. וכן (הדיר) [התירו] למדיר לומר כל הזן אינו מפסיד ובלבד שלא יאמר יזון ואני אפרע כמו שמבואר בכתובות בפרק המדיר [ע' ע"ב]. היה ביתו לבנות גדירו לגדור שדהו לקצור, הולך אצל פועלים ואומר [להם] איש פלוני נדור ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה, והן עושין עמו מלאכתו ובאין ונוטלין השכר מזה שהוא חפץ ליתן להם, וסומכין על אמונתו אבל אינן יכולין לתובעו.
היה מהלך בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחר לשם מתנה והמודר מותר בה, שהרי אינו נהנה מן המדיר. ואע"פ שכונתו כדי שיהנה המודר, הואיל ולא הוציא בפיו אלא מתנה סתם דברים שבלב אינן דברים, והרי היא מתנה גמורה ביד המקבל והמודר מותר בה. אבל אם אמ' לו בשעת מתנתו תנה לפלוני שאין לו מה יאכל אין זו מתנה, והמודר אסור בה שהרי גילה דעתו שאינו נותנה לו אלא לצורך זה, ואם רוצה המקבל להקדישה או לעשות בה שאר חפציו אינו רשאי, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ז'. היו המדיר והמודר לבדם בשדה ואין עמהם אחר, נותן המדיר את שלו על הסלע או על הגדר ואומר הרי הוא הפקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל, לפי שמן התורה אפילו הפקיר בפני אחר הרי הוא הפקר והזוכה הרי הוא כזוכה מן ההפקר, ולא אמרו חכמים בפירות שביעית שצריך להפקירן בפני שלשה אלא כדי שיהיה אחד זוכה ושנים מעידין, שאם יפקירם בפני שנים וזכה אחד מהם יכול הבעל לכחש ולומר לא הפקרתים.
<h2>דף מד:</h2>
המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו פטור מן המעשר, לפי שזכה בו מן ההפקר ופירות הפקר פטורין מן המעשר. המפקיר דבר ורוצה לחזור בו לפי שהיה רחוק ממנו ואינו יכול לקדום ולזכות בו, הרי זה אינו יכול לחזור בו, וכל הקודם זכה אפילו לאחר שחזר בו זה, ואין חזרתו חזרה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. האומ' על דבר שלו הרי זה יהא הפקר ועוד אמר על חפץ אחר וזה, הרי זה ספק בתלמוד אם יש לשון הפקר על החפץ השיני ואם לאו, וכל הזוכה בו אין מוציאין מידו מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בתחלת המסכת [ז' ע"א]. ואם אמר על החפץ השיני וזה נמי או שאמר וגם זה הרי זה הפקר. האומר על החפץ שלו הרי הוא הפקר או הרי הוא הקדש דבריו קיימין, אבל אם אמר הפקר הוא או הקדש הוא או כהקדש הוא ולא אמר הרי הוא, נראה בעיניי שלא אמר כלום, כמבואר בקונטרס הראייות בתחלת פרק השולח גט.
<h2>דף מה:</h2>
אע"פ שהמודר הנאה מחבירו אסור ליכנס בחצירו, אם היה שותף עמו בחצר יכול ליכנס ולומר בתוך שלי אני נכנס, ואפי' אחד מן השוק שהיה מודר הנאה מאחד מן השותפין מותר ליכנס בחצירו שיכול לומר בתוך שלחבירך אני נכנס שאני מותר בו. אבל לא יעמיד המודר בחצר השותפות ריחיים ותנור או לגדל שם תרנגולין, הואיל והוא תשמיש קבוע אינו יכול לומר בתוך שלי אני עושה, ואם היו שני השותפין נדורין זה מזה שניהן אסורין בתשמישין הקבועין. אם היה בחצר השותפות דין חלוקה אסור המודר ליכנס בו עד שיחלקו [אותו] ויברר כל אחד חלקו ויכנס המודר לתוך שלו.
<h2>דף מו.</h2>
המודר הנאה מחבירו ויש לו לחבירו בעיר מרחץ או בית הבד, אם השכירן לאחר ולא שייר לעצמו בהן שום חלק אפילו אם נוטל חלק בבצים שנותנין הרוחצים לבלנים מן הבצים שמוליכין שם לצורך אכילתן או לצורך רחיצתן, הרי המודר אסור בו הואיל ויש לו למדיר שם תפוסת יד.
<h2>דף מז.</h2>
הרי שראה את בנו בתרבות רעה והדירו הנאה מנכסיו, ולבסוף חשש שמא יהיה [בן] בנו הגון והקנה נכסיו לבנו, לא שיהיה רשאי לעשות בהם שום דבר שהרי הוא מודר הנאה מהן, אלא שאם יהיה בנו הגון יקנה אותם לבנו, ואמר לו קנה הנכסים הללו על מנת להקנותם לבנך אם יהיה בנך הגון, הרי זה לא קנה ויכול הנותן לחזור בו ולהקנות נכסיו לכל מי שירצה, שהרי לא אמר לו האב לבן זכה בשביל בנך אלא קנה על מנת שתקנה לבנך, ונמצא שאין השלישי קונה מכח הנותן הראשון אלא מכח השיני, והואיל ואין השיני קונה לעצמו אינו יכול להקנות לאחרים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
הרשות ביד האדם לאסור על עצמו כל דבר שירצה בין שלו בין שלאחרים, אבל אין בידו לאסור על חבירו אלא דבר שלו ולא דבר שאינו שלו, וכן אינו יכול לאסור על חבירו דבר שלא בא לעולם, אבל על עצמו נראה בעיניי שכשם שיכול לאסור עליו דבר שאינו שלו כך יכול לאסור עליו דבר שלא בא לעולם כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אע"פ בראיי' י"ח.
האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהיה הקדש אינה הקדש, הואיל ואין בידו להקדישה עכשיו הרי הוא כמקדיש דבר שלא בא לעולם, ואם בשעה שמכרה לו אמ' שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תהיה הקדש הרי היא הקדש כשיקחנה, שהרי בידו להקדישה עכשיו כשבא למוכרה. וכן האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך עד עשר שנים לכשאפדנה תהיה הקדש הרי היא הקדש כשיפדנה, שהרי בידו לפדותה בזמנה וכל זה מבואר לפנים בפרק אחרון [פ"ו ע"א].
<h2>דף מז:</h2>
[האומר לחבירו הריני עליך חרם הרי חבירו אסור ליהנות ממנו, אמר לו הרי אתה עלי חרם הרי הוא אסור ליהנות מחבירו]. אמר הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורים ליהנות זה [מזה], ושניהם מותרין בדבר שלעולי בבל שאין בהם שום זכייה ולא שותפות לאחד מהן אלא הן הפקר לכל, ואסורין בדבר שלאותה העיר שותפין בו וכל אחד אוסר על חבירו מפני חלקו. ואי זו היא דבר שלעולי בבל כגון הר הבית ובור שלאמצע הדרך. ואי זה הוא שלאותה העיר כגון רחוב העיר והמרחץ שלבני העיר ובית הכנסת והתיבה והספרים. ונראה בעיניי שאינן אסורין בבית הכנסת אלא לעשות בהן תשמישין קבועין כגון ללמוד שם ולהעמיד שם ספריו, אבל ליכנס בו מותרין שיכול לומר כל אחד לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך שלי ושלשאר בני העיר שאני מותר בהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. כיצד יעשו ויהיו מותרין בדבר שלאותה העיר יכתוב המדיר חלקו לנשיא או לאחד מבני העיר שירצה ויזכה להם חלקו בדרך מתנה גמורה, ואם הדירו שניהם זה את זה יכתבו שניהם חלקם והם מותרין שם, ואם כתבו אבותיהם על ידיהם אינן צריכין לכתוב חלקם לנשיאהם.
<h2>דף מח.</h2>
ומעשה באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו, והיה משיא את בנו ואמר לחבירו החצר והסעודה נתונים לך במתנה ויבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, ואמרו חכמים שאין מתנתו מתנה והמודר אסור בה, שהרי גילה דעתו הנותן שאינו נותן אלא שיבא אביו ויאכל ואם רוצה המקבל להקדישה אינו יכול להקדישה ונמצאת מתנתו בהערמה ואינה כלום כמו שמבואר בפרק שלפנינו. ונראה בעיניי שלא אמרו מתנה שאינו יכול להקדישה אינה מתנה אלא כשנותן בהערמה כעניין שביארנו, אבל אם התנה עמו בפירוש ואמר לו הריני נותן לך מתנה זו על מנת שלא תקדישה שלא תהנה בה אלא עד זמן פלוני ואחר כך תחזירה לי, הרי היא מתנה גמורה והיא הנקראת מתנה על מנת להחזיר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ה'.
<h2>דף מט.</h2>
הנודר מן המבושל מותר בצלי ושלוק, שאין קורין מבושל אלא לדבר שהוא מבושל עם הירק או עם בצלים וכיוצא בהם, אבל השלוק ששולקין אותו במים לבדו אינו נקרא מבושל, כמו שביאר מז"ה. במקום שקורין לצלי מבושל הרי זה אסור אף בצלי, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, שסתם דעת הנודר לפי לשון בני מקומו הוא נודר. נדר מן התבשיל אסור במעשה קדירה רך שמלפתין בו את הפת, וכן בצלי ובשלוק מבושל, וכן במאכל שעושין מדילועין רכים שהחולים אוכלין בהן פיתן, ומותר במעשה קדירה עבה כגון [דייסא] וכיוצא בה שאין אוכלין בה את הפת, וכן בכל מאכל שאין אוכלין בו את הפת. ובמקום שדרכן לאכול את הפת עם הדייסא הרי הוא בכלל תבשיל, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כמבואר בקונט' הראייות בראיי' א'. וכן בכל הלשונות שאדם נודר בהם ראוי לעיין על לשון בני המקום, אע"פ שאינו בלשון חכמים, שסתם הנודר על דעת [לשון] בני מקומו הוא נודר.
<h2>דף נא.</h2>
הנודר מן היורד בקדירה אסור ביורד באילפס, שכבר ירד לקדירה קודם שירד באילפס, שכן היה דרכן להרתיח המאכל בקדירה, ואחר כך גומרין בישולו ומצמקין אותו באילפס. נדר מן היורד באילפס מותר ביורד בקדירה שלא ירד באילפס. נדר ממעשה קדירה מותר במעשה אילפס, שאין קורין מעשה קדירה אלא לדייסא ואורז וקמח וכיוצא בהן שמרתיחין אותן בקדירה ועושין בהן מאכל עבה, נדר מן הנעשה באילפס מותר במעשה קדירה. הנודר ביורד בתנור אינו אסור אלא בפת, ואם אמר מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשים בתנור.
<h2>דף נא:</h2>
הנודר מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש שלירק, שהכבוש הידוע משמע שהוא הירק שסתם כבוש שלירק הוא. ואם אמר קונם כבוש שאני טועם הואיל ולא אמר הכבוש נאסר בכל הכבשים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. הנודר מן השלוק אינו אסור אלא בשלוק שלבשר, אמר קונם שלוק שאני טועם ולא אמר השלוק אסור בכל השלוקין. וכן הנודר מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי שלבשר, אמר קונם צלי שאני טועם אסור בכל הצלויין. נדר מן המליח אינו אסור אלא מן המליח שלדג, אמר קונם מליח שאני טועם אסור בכל המלוחין. ואם אמר קונם שהוא מלוח שאני טועם הרי זה ספק בתלמוד אם הוא משמעותו כמו המלוח או כמו מלוח ואסור מספק בכל המלוחין, ואין לוקין על הספק. וכן אם אמר קונם שהוא כבוש או שהוא שלוק או קונם שהוא צלי כל אילו ספק.
אמר קונם דג שאני טועם, או דגים שאני טועם, אסור בהם בין גדולים בין קטנים בין מלוחין בין תפלין בין חיין בין מבושלין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. ומותר בטרית טרופה ובציר שהוא הרוטב המתמצה מן הדגים כשמולחין אותן. הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה, שהדגים כשמולחין אותן וכובשין אותן בין גדולים בין קטנים שחותכין אותו לחתיכו' קטנות נקראין צחנה, ומותר בציר ומוריס שעושין מקרבי דגים שאין אילו בכלל צחנה. הנודר מטרית טרופה אסור בציר ומוריס שהן נכללין בכלל טרית טרופה שהן טרופין ומעורבין וכך היו קורין בלשונם.
הנודר מן החלב מותר בקום שהוא מי החלב, מן הקום מותר בחלב, והכל לפי לשון המקום. וכן הנודר מן החלב מותר בגבינה, מן הגבינה מותר בחלב. הנודר מן הגבינה אסור בה בין מליחה בין תפילה.
<h2>דף נב.</h2>
הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקופה, ואם אמר בשר זה עלי הרי עשאו עליו בנדרו כחתיכת איסור ואסר עליו טעמו כשאר כל האיסורין שאוסרין בנותן טעם. הנודר מן הרוטב שהוא המרק מותר בקופה שהוא הבשר והתבלין שנימוחו בתבשיל, והנודר מן הקופה מותר ברוטב.
הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, ואם אמר יין זה עלי ונפל ממנו לתבשיל אם יש בו בנותן טעם אסור. והנודר מן היין מותר ביין מבושל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף נב:</h2>
הנודר מן הענבים מותר ביין, מן הזתים מותר בשמן. אמר קונם זתים וענבים אילו עלי אסור בהן ובמשקין היוצאין מהן אחר נדרו שכל טעמו נאסר עליו. אמר קונם זתים וענבים שאני טועם ולא הזכיר אילו הרי זה ספק אם נאסר בטעמן מפני שאמר שאני טועם אם לאו וספיקו אסור כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ד', אבל במה שיצא מן הזתים ומן הענבים קודם נדרו מותר.
<h2>דף נג.</h2>
הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים. נדר מן הסיתוונייות אסור בחומץ סיתוונייות ומותר בסיתוונייות עצמן, שכל דבר שאין דרכו להיאכל ודרך היוצא ממנו להיאכל ונדר בו אינו אסור אלא ביוצא ממנו, שלא נתכון זה אלא ביוצא ממנו כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ה'. הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין דרכן לקרוא ליין תירוש, כמו שמבואר בפרק יום הכיפורים [יומא ע"ו ע"ב].
הנודר מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, ובמקום שנמצא שמן שומשמין ולא שמן זית אסור בשמן שומשמי' ומותר בשמן זית, שאין קורין שמן סתם אלא לשמן שהן רגילין בו, ובמקום שרגילין בזה ובזה אע"פ שהרוב מסתפקין בשמן זית הרי זה אסור בשניהן, הואיל וקצתן רגילין בשמן שומשמין שמא היה דעתו אף על שמן שומשמין ואסור בו מספק.
הנודר מן הדבש מותר בדבש תמרים, שאין קורין דבש סתם אלא לדבש דבורים. נדר מן החומץ מותר בחומץ סתוונייות, שהם הענבים הגדלים בחורף ואינן מתבשלין לעולם, ואין קורין חומץ סתם אלא לחומץ יין. נדר מן הכרישין מותר בקפלוטות. נדר מן הירק מותר בירקות שדה שאין קורין ירק סתם אלא לירק שלגנה, ובשנה השביעית כשלא היו מצויין ירקות גנה בארץ ישראל, הנודר מן הירק אסור בירקות שדה ומותר בירקות גנה, שאין קורין ירק סתם אלא לירק המצוי להם, ובמקום שמבי[אין] ירק בשביעית מחוצה לארץ אסור [אף] בירקות גנה.
<h2>דף נג:</h2>
הנודר מן הכרוב אסור באיספרגוס שהוא המרק שלכרוב ששותין אותו לרפואה, לפי שרוב הכרובים דעת בני אדם על המרק שלהם. נדר מן האיספרגוס מותר בכרוב. נדר מן הגריסין אסור במקפה שלהם. נדר מן המקפה מותר בגריסין. נדר מן המקפה אסור בשום שבה. נדר מן השום אסור במקפה. נדר מן העדשים אסור בחשישים שהוא מאכל שעושין מקמח העדשים. [מן החשישים מותר בעדשים]. אמר קונם חטה שאני אוכל או קונם חטים שאני אוכל אסור בהם בין קמח [בין פת] בין חיין בין מבושלין. וכן אם אמר קונם גריס שאני אוכל או קונם גריסין שאני אוכל [אסור בהם בין חיין בין מבושלין כב"ה בר' ו'].
<h2>דף נד.</h2>
הנודר מן הירק מותר בדילועין, ואפילו אסר עליו ירק המתבשל בקדירה, שהרי כשיאמר אדם לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא ירק אלא דילועין אינו קונה דילועין אלא חוזר ואומר לו איני מוצא ירק אלא דילועין, וכל דבר שהשליח עשוי להמלך לא ייקרא מאותו המין, ואסור בפול המצרי [לח] לפי שהוא דומה לירק [ומותר ביבש] והכל לפי לשון בני המקום.
<h2>דף נד:</h2>
וכן הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקרביי' ובקנה ובלב ובעופות, הואיל והשליח עשוי להמלך בהם ואינו קונה אותן בכלל בשר אינן נקראין בשר, ואין צריך לומר שהוא מותר בבשר דגים וחגבים שאינן נאסרין בכלל בשר. ורבינו משה אוסר כל אלה בכלל בשר כמו שכתב בפרק ט' [ה"ו] דהלכות נדרים, ואפי' בבשר דגים אינו מותר לפי דבריו אלא אם נדר ביום הקזה או בשעה שכואבין לו עיניו, שאין הדגים ראויין לו. וכבר הישבתי עליו בקונט' הראייות בראיי' א' שאין אילו נאסרין בכלל בשר כמו שאין הדילועי' נאסרין בכלל ירק ואפי' אסר עליו ירק המתבשל בקדירה.
<h2>דף נה.</h2>
הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מחמשת מיני תבואה שהם חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון, ואינו אסור בהן אלא כשהן בעינן, אבל אם כתשן במכתשת עד שנידוכו ונחלקו כל גרעין לשנים או לשלשה או לארבעה מותרין, שאין נקראין דגן אלא כשהן בעינן, ואין צריך לומר שהוא מותר בקמח ובפת שלהן. וכן הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, לפיכך שכיב מרע שצוה בעת מותו ואמר תנו מן התבואה שלי כך וכך מטבע לפלוני אין פורעין אותו אלא מחמשת המינין [שלו] ולא משאר פירותיו. ומעשה באחד שצוה ואמר תנו שנים עשר זוז לפלוני מן עללתא שיש לי במקום פלוני, ומשמעות עללתא הוא כל שבח הבא לו מנכסיו, ונסתפקו חכמים על שכר הבתים ועל שכר ספינותיו לפי שהקרן נפחת והולך אבל אינו ניכר הפחת שלהן.
<h2>דף נה:</h2>
הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה, ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובבצי' ובגוזלות, ואם אמר גידולי השנה עלי אסור בכולן. הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ, ומותר בכמהין ופטרייות, (ואם אמר גידולי השנה עלי אסור בכולן. הנודר מפירות הארץ אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטרייות) ואם אמר גידולי קרקע אסור אף בכמהין ופטרייות, לפי שמן הקרקע הן גדלין ואין יונקין מן הקרקע אלא מן האויר, לפיכך הם בכלל גידולי קרקע ואינו בכלל פירות הארץ.
הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה שהן מיני כסות עבה, ואין דרך בני אדם להתכסות בהם אלא כשיוצאין בהם בעת הגשמים, והוא אסור בפונדא שהוא אזור חלול, ובפסקייא שהוא אזור רחב הרבה. וכן בכל מלבוש שלבגד ושלעור שדרך בני אדם ללובשו. וכן באנפילייא שלבגד ואנפילייא שלעור וכן במכנסיי' ובכובע, שהנודר מן הכסות אין דעתו אלא בדבר שדרך בני אדם להתכסות בהם תמיד. האומר קונם צמר עולה עלי או קונם פשתן עולה עלי, מותר להתכסות בגיזי צמר ואניצי פשתן שלא היה [דעתו] (אלא) לאסור עליו צמר ופשתן אלא דרך לבישה כדרך שבני אדם נוהגין בו, ואם נדר בו מחמת שמשאו קשה עליו כגון שהיה טוען צמר ופשתן והזיע בו והיה ריחו קשה עליו, ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי אסור למשאו ומותר בלבישתו שלא נדר אלא למשאו.
<h2>דף נו.</h2>
הנודר מן הבית אסור אף בעלייה שאף עלייה בכלל הבית, נדר מן העלייה מותר בבית שאין ארעית הבית בכלל העלייה.
הנודר מן המטה אסור בדרגש, שהוא מטה קטנה שהיא מסורגת בעור בחלל שבין הארוכות, נדר מן הדרגש מותר במטה.
<h2>דף נו:</h2>
הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה שלעיר ואסור ליכנס בעיבור, שהן הבתים שהן חוץ לחומתה והן סמוכין לחומה שלעיר בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים, ואפי' אחת מהן, וכל בית סמוך לחבירו בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים ואפי' עד כמה מילין, לפי שעיבורה שלעיר בכלל העיר, ואין תחום העיר שאין בו בתים בכלל העיר. והנודר מן הבית אינו אסור אלא מן האגף ולפנים, אבל תחת המשקוף שהוא מן האגף ולחוץ לא נאסר. ואם נדר שיצא מן הבית כולו אפי' בית המשקוף שלחוץ האגף אסור.
<h2>דף נז.</h2>
האומר קונם פירות האילו עלי, או שאמ' קונם הם [לפי או קונם הן] על פי הרי זה נאסר בכל הבא מכחן ואפילו החליפן באחרים אסור בחילופיהן, וכן אם זרען אסור בגידוליהן ואפי' בדבר שזרעו כלה כגון חטין וכיוצא בהן ואין צריך לומר בדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים וכיוצא בהן. ונראה בעיניי שכשאמר עלי נאסר בהן ובחילופיהן ואפי' ליהנות מהן, אבל כשאמר לפי או על פי לא נאסר בהן ובחילופיהן אלא באכילתן אבל להנות מהן מותר, ואם היה שמן, מותר לסוך ממנו שלא אסרו אלא לפיו בין הוא בין חילופו.
אמר קונם פירות האילו שאני אוכל או שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה, שלא נאסר עליו אלא אכילתן וטעמן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלמעלה בראיי' ד'. אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין, שהרי הן כאילו הפירות עומדין בעינם. האומר לחבירו קונם פירות האילו עליך אסור בגידוליהן ואפילו בדבר שזרעו כלה. ונסתפק התלמוד [מ"ז ע"א] בחילופיהן, ומספק אסור חבירו אף בחילופיהן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק השותפין בראיי' ב'.
אמר לה קונם שאת עושה ואני אוכל עד הפסח, או קונם מה שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח, אינו אסור לוכל ולהתכסות אפילו במה שעשתה לפני הפסח. אמר לה קונם שאת עושה עד הפסח ואני אוכל, או קונם שאת עושה עד הפסח ואני מתכסה, הרי זה אסור במה שעשתה לפני הפסח ואפילו לוכל ולהתכסות אחר הפסח.
המדיר את אשתו בעודה ארוסה שיש בידו להדירה, והתנה בנדרו ואמר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם את הולכת לבית אביך אפי' אחר הפסח עד חג הסוכות, שתלה נדרו עד הפסח ותנאו עד החג, אם הלכה לפני הפסח ועברה על תנאה בעוד שהנדר מושך אסורה בהנאתו עד הפסח. הלכה אחר הפסח, שעברה על תנאה אחר שעבר זמן הנדר, הרי זו עברה למפרע בבל יחל על מה שנהנית לפני הפסח. לפיכך אסרו חכמים שתהנה לפני הפסח אפי' לא עברה על תנאה, שמא תעבור על תנאה אפילו אחר זמן הנדר כמו שמבואר הטעם למעלה בפרק ואילו מותרין [ט"ו ע"א]. אמר לה קונם שאת נהנית לי עד החג אם את הולכת לבית אביך עד הפסח, אם הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר שהגיע הפסח, שהרי לא מנעה אלא עד הפסח.
<h2>דף נז:</h2>
וכן נטיעה שלערלה שהיא מליאה פירות שסיבכה באילן זקן, אע"פ שהוסיפו הפירות יותר ממאתים שלהיתר אסורין. ואם לא היו בנטיעה פירות הרי הנטיעה בטילה באילן הזקן וכל הפירות שהוציא מכאן ואילך מותרין, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק משוח מלחמה [מ"ג ע"ב].
<h2>דף נח.</h2>
פירות שלטבל או שלמעשר שיני או שלהקדש או שלחדש שנתערבו בפירות שלהיתר אפי' באלף אינן בטלין, לפי שיש היתר לאיסורן, שהטבל איפשר לתקנו בכל מקום שהוא, ומעשר שיני איפשר לחללו וכן ההקדש יכול לפדותו, והחדש הוא ניתר ביום הקרבת (הקרבת) העומר, וכל איסור שיש לו מתירין אפי' באלף אינו בטל.
בצלים שלשנה ששית שירדו עליהן גשמים בשביעית וצימחו, אם היו העלים שלהם שחורים הרי גידולי השביעית אסורין, ואם הוריקו העלין מותרין שאינן חשובין כגידולין.
<h2>דף נח:</h2>
בצלים שלמעשר ראשון שלא הופרש מהן תרומת מעשר ונטען ונתגדלו על אחת עשר, הרי זה מפריש מהן מעשר ראשון לפי כולן. ועוד מפריש תרומת מעשר ממקום אחר על אותן הראשונים שנטע, ולא יפריש מהן עצמן לפי שכבר הפריש מעשר ראשון והרי הן חולין מתוקנין, ואם יבא להפריש מהן הרי הוא מפריש מן הפטור על החייוב. השביעית אינה כן, לפי שאיסורה על ידי קרקע, שהרי אף בלא זריעה נאסרה עבודת קרקע, לפיכך בטילתה על ידי קרקע שאם נטע בצל שלשביעית בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו, הרי הוא בטל העיקר ברוב הגידולין של שמינית ונעשה כולו היתר.
<h2>דף נט.</h2>
וכן הקונמות הואיל ויכול להשאל עליהן, ומצוה להשאל אדם על נדרו, הרי הן כדבר שיש לו מתירין. ואם אסר ככר אחד עליו ונתערב עם שאר ככרות הרבה אינו בטל, אלא אם נתבשל קצת ממנו בקדירה שלהיתר אם יש בו בנותן טעם אסור כמו שביארנו למעלה בפרק הנודר מן המבושל, אבל אם אין בו בנותן טעם מותר, לפי שאין זה דומה לשאר האיסורין שאינן בטלין אפי' באלף בדבר שיש לו מתירין, שזה לא נדר אלא ממנו או מטעמו ובמקום שאין בו טעם אינו נדור ממנו כל עקר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק כל שעה. האומר לאשה קונם מעשה ידייך עלי או שאמ' קונם הם על פי או קונם הם לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן, [שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. עפ"י פסקי הרי"ד] בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין. (ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין).
<h2>דף ס.</h2>
גידולי תרומה כתרומה ואפי' בדבר שזרעו כלה, ובדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורי', שאם נטע בצל ונתעבה בקרקע והוסיף גידולין, ונטע עוד מאותן השרשים והוסיפו עוד [גידולין הרי אילו] גידולי גידולין ואסורין, נטל מן הזרע שלגידולין הראשונים וזרען בקרקע וצמח הרי אילו גידולין מותרין לפי שהוא דבר שזרעו כלה.
הטבל שנתמרח והוקבע למעשר ונאסר אפילו באכילת עראי וזרעו עד שלא ניתקן בדבר שזרעו כלה גידוליו מותרין, ובדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין אפילו נתרבה האיסור על ההיתר כמה וכמה, לפי שהאיסור בעינו נתעבה ונתגדל והרי הוא כולו איסור. וכן בשאר איסורין כגון כלאי הכרם וכיוצא בהן.
האומר קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך, ולאחר שתחשך אע"פ שכבר עבר זמן הנדר ומותר ביין צריך להשאל על נדרו מדברי סופרים, שכך אמרו חכמים [ס' ע"ב] כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקריב עליה קרבן, לפיכך ראוי נודר להשאל על נדרו עד שלא יקיימנו. ואם לא הספיק להשאל עליו בתחלה נשאל עליו לבסוף, שהרי הוא עוקר הנדר מעיקרו כאילו לא נדר והאיסור שנהג כאילו נהג בלא נדר, והוא שיהיה עדיין עומד בנדרו שלא שתה יין עדיין כמבואר בקונטרס הראיי' בראיי' ב'. אע"פ שנשאל אדם על נדרו והתירו לו, ראוי לו לבקש רחמים על עצמו על שנדר, שכל הנודר נקרא חוטא שנ' [דברים כ"ג] וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, כמו שמבואר לפנים בפרק נערה מאורסה [ע"ז ע"ב].
נדר שלא לטעום יין שבת זו, אסור בכל ימי השבת בין שנדר בתחלת ימי השבת בין שנדר בסוף ימי השבת, ויום השבת עצמו הרי הוא סוף ימי השבת. ויש מחמירין ואומרין שאם נדר ביום שבת עצמו ואמר בלשונו שבת זו, שהוא מדבר על ימי השבוע, הרי זה אסור אפילו בשבוע הבא, וחומרה יתירה נראית בעיניי, שיום השבת סוף שבת שעברה הוא ואינו אסור בשבוע הבא. ואם אמר בנדרו שבת אחת הרי זה אסור עד שבעה ימים מיום ליום, ואם אמר שבת הרי זה ספק אם הוא דומה כמו שבת זו או כמו שבת אחת.
נדר שלא לטעום חודש זה הרי זה אסור כל ימי החודש, בין שנדר בתחלת החודש בין שנדר בסוף החודש, ומותר לשתות בראש חודש הבא, ואפילו אם היה ראש חודש שני ימים, שהיום הראשון הוא נחשב לחודש שנדר בו, לפי שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, והרי בני אדם קורין אותו ראש חודש, לפיכך לעניין נדרים נחשב לחודש הבא בין להקל בין להחמיר. ומז"ה נותן עליו חומר חודש שעבר וחומר חודש הבא, שאם נדר בו ביום ואמר חודש זה אסור בכל החודש הבא, ואם נדר בחודש שעבר אסור אף באותו היום, וחומרא יתירה נראית בעיניי כמבואר בקונט' הראייו' בראי' א'.
נדר ואמר חודש אחד אסור עד שלשים יום, ואם אמר חודש הרי זה ספק כמו שביארנו. נדר שלא לטעום יין שנה זו, או שאמר השנה אסור כל אותה השנה, בין שנדר בתחלת השנה בין שנדר בסוף השנה, ומותר בראש השנה הבא. ואם אמר שנה אחת אסור עד י"ב חודש, ואם אמר שנה הרי זה ספק. נדר שלא לטעום יין שבוע זה אסור כל אותו השבוע עד סוף השמטה, אמ' שבוע אחד אסור עד שבע שנים שלימות, אמ' שבוע הרי זה ספק.
נדר שלא יעשה כך וכך עד הפסח אסור עד שיגיע. [וכן אם אמר עד פני הפסח אסור עד שיגיע, הגיע הפסח מותר]. ואם אמר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא. וכן כל דבר שזמנו קבוע אם אמר עד זמן פלוני אסור עד שיגיע, ואם אמר עד שיהא זמן פלוני אסור עד שיצא. אבל דבר שאין זמנו קבוע כגון הקציר והבציר והמסיק, שפעמים מקדימין בו ופעמים מאחרין בו, בין אם אמר עד אותו זמן בין אם אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע.
<h2>דף ס:</h2>
אמר (לה) קונם יין שאני טועם יום אחד הרי זה אסור עשרים וארבעה שעות מעת לעת, ואם אמר קונם יין שאני טועם יום הרי זה ספק בתלמו', אם הוא דומה כאילו אמר היום ואינו אסור אלא עד שתחשך, או אם הוא דומה כאילו אמר יום אחד ואסור מעת לעת, וספיקו להחמיר.
<h2>דף סא.</h2>
אמ' קונם יין שאני טועם היובל או יובל זה, הרי זה אסור כל שנות היובל שעומד בו עד סוף שנת היובל.
<h2>דף סא:</h2>
אמ' עד הקיץ, או שאמר עד שיהא הקיץ, אסור עד שיכניסו העם התאנים היבשים לבתיהם בכלכלות שהוא הנקרא קיץ. וכן דרך להכניס אותם תחלה בכלכלות לבתיהם ומקצעין אותן, ומוציאין אותן עוד ושוטחין אותן במחצלאות לייבשן, ואחר כך מקפלין המחצלאות ומקבצין כל המקצעות ומכניסין אותן לבתיהן ועושין מהן עיגולי דבילה, וזה הוא גמר מלאכתן, לפיכך הנודר עד הקיץ או שיהא הקיץ אסור עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות שהוא תחלת הקיץ, ואם אמ' עד שיעבור הקיץ אסור עד שיוכפלו רוב המקצעות שהוא סוף הקיץ, והכל לפי לשון בני המקום שכן דעתו שלנודר לפי לשון בני מקומו.
הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים שהן הנקראין קיץ, שדרכן לה[ת]ייבש בקיץ כמו שנ' [ש"ב ט"ז] ואת הקיץ לנערים.
<h2>דף סב.</h2>
משהוכפלו רוב המקצעות כל הקציעות הנמצאות מפוזרות בשדה הרי הן הפקר, שכבר הפקירום בעליהם, וכל אדם מותר בהן ופטורות מן המעשר כדין כל הפקר, אבל עד שלא הוקפלו רוב המקצעות עדין דעת בעליהן לצאת וללקט ויש בהן משום גזל.
<h2>דף סב:</h2>
נדר עד הקציר אסור עד שיתחילו העם לקצור במקומן קציר חטים אבל לא קציר שעורים.
נדר עד הגשמים, או שאמר עד שיהו גשמים, אסור עד שתרד רביעה שנייה. ואם אמר עד הגשם אינו אסור אלא עד שתרד רביעה ראשונה, ולא שיגיע זמן הרביעה בלבד אלא שתרד הרביעה בזמנה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. אי זה הוא זמנה שלרביעה ראשונה, בשבעה במרחשון, ושנייה בשבעה עשר בו, כמו שביארנו בפרק ראשון שלתענייות. נדר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח.
<h2>דף סג.</h2>
נדר שלא לשתות יין או שלא לוכל בשר כל השנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. נדר עד ראש אדר אסור עד ראש חודש אדר הראשון. וכן אם נדר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר הראשון, שסתם אדר אדר הראשון הוא אע"פ שידע בעיבור השנה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. יש ספרים שכתוב בהן שאם נדר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר שיני. וכן בשטרות אם בא לכתוב אדר הראשון כותב אדר סתם, אם בא לכתוב אדר שיני כותב אדר שיני. ונראה בעיניי שאם היה עומד באדר הראשון ונדר מכאן עד שנה אסור עד אדר הבא שהוא שלשה עשר חודש מיום ליום, שהרי אסר בה ובעיבורה. ואם היה עומד באדר שיני ונדר מכאן עד שנה אסור עד אדר הבא שהן י"ב חודש מיום ליום. [ואם נדר באדר של שנה פשוטה ואמר מכאן ועד שנה ושנה הבאה שנה מעוברת אינו אסור אלא עד אדר הראשון שהן י"ב חדש מיום ליום]. וכן לעניין שטרות אם כתב אדם שטר לחבירו באדר שלשנה פשוטה והתנה עמו לתת לו כך וכך עד שנה אחת [הרי זה] חייב לתת לו באדר הראשו' הבא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף סג:</h2>
אמר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח, אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכון לאסור עצמו אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. וכן אם נדר שלא לוכל בשר עד שיהא יום הכיפורים, מותר לאכל בערב צום הכיפורים בשעה שבני אדם אוכלין בשר. וכן אם נדר שלא לוכל שום עד שיהא שבת, אינו אסור אלא עד ערב שבת, שלא נתכון אלא שיהא מותר בו בלילי שבת בשעה שדרך בני אדם לוכל שום.
היו מפצירין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם [וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם], הרי אילו מותרות ליהנות ממנו שאר ההנאות, שהרי מחשבתו נכרת שלא היה דעתו להדירם אלא מן האישות. וכן מי שהיה מפציר בו חבירו לוכל אצלו, ואמר לו קונם לביתך שאיני נכנס, או שאמר קונם טפת צונן שאני טועם לך, הרי זה מותר ליכנס בביתו ולשתות ממנו צונן, שלא נתכון זה אלא לשם אכילה ושתייה, שאין דעתו שלנודר אלא לפי העניין. מי שנדר לקנות בית או ליקח אשה בארץ ישראל, אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא ההוגנת לו. ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבוא עלי איני מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה, ואמרו חכמים לא נתכונה זאת אלא להגון לה, כמו שמבואר בפרק מרובה [ב"ק פ' ע"א] בהלכת אין מגדלין.
<h2>דף סד.</h2>
אין פותחין (בנודר לכבוד) [לנודר בכבוד] אביו ואמו לומר [לו] אילו היית יודע שמבזין את אביך ואת אמך בכך שהוליד בן פריץ שהוא פרוץ בנדרים [כלום היית נודר], והוא אומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר, אין מתירין לו על ידי חרטה זו שאינו אומר כן אלא (בפני) [מפני] כבוד אביו ואמו. אבל פותחין לו בכבוד אביו ואמו בדברים שבינו לבינם, כגון שהדירם הנאה ממנו ואומרין לו היאך אתה עובר על כבוד אביך ואמך ומתחרט מפני כבוד אביו ואמו, הרי זה מתירין לו, נראין הדברים שבכל לב מתחרט, אם אינו מתחרט בכל לב כמו שמתחלה לא חשש על כבוד אביו ואמו בשעה שנדר גם עכשיו לא היה חושש.
אין פותחין בנולד, כיצד אמר קונם שאיני נהנה מפלוני ונעשה סופר העיר והרי הוא צריך לו, או שהיה משיא בנו וצריך לילך לבית המשתה שלו, ואמ' אילו הייתי יודע שזה נעשה סופר או שזה משיא בנו עתה בקרוב לא הייתי נודר, הרי זה אין מתירין לו על ידי חרטה זו. וכן אם אמר (קודם) [קונם] לבית זה שאני נכנס ונעשה בית הכנסת, ואמר אילו הייתי יודע שנעשה בית הכנסת לא הייתי נודר, אין מתירין לו הואיל ואינו מתחרט אלא על ידי דבר חדש שאינו ראוי להעלותו בלבו בשעת הנדר, אין חרטה זו עוקרת הנדר מעיקרו.
<h2>דף סה.</h2>
המודר הנאה מחבירו בין שהדירו חבירו בין שנדר הוא הימנו, אין מתירין לו לנודר אלא בפני חבירו שנדר הימנו או למדיר בפני המודר, ואם נדר שלא בפניו מתירין לו אפילו שלא בפניו, כמבואר בקונטר' הראייו' בראיי' ב' כמפורש בתלמוד ארץ ישראל [פ"ה ה"ד]. וכן הנשבע לחבירו שלא יגלה סודו או הנשבע לאשתו שישב עמה בעירה אין מתירין אלא בפניהן ומדעתן וכן כל הדומה לזה. ונראה בעיניי שאם נשבע לחבירו שאם יגלה סודו ייאסר בפירות העולם, מתירין לו אפילו שלא בפניו, הואיל ואין לחבירו שיכות בנדר הזה אע"פ שיש לו שיכות בתנאי, או כל הדומה לזה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק השולח גט בראיי' י'.
נדר שהודר על דעת רבים, שאמרו לו הרי אנו מדירין אותך על דעתינו, אין מתירין אותו אלא לדבר מצוה. ומעשה באחד שהיה מלמד תינוקות שהיה פושע בהן וחובטן יותר מדאי, והדירו חכם אחד על דעת רבים שלא ילמד עוד תינוקו', ומפני שלא מצאו מלמד בדקדוק כמוהו התירו לו נדרו, אע"פ שהדירוהו על דעת רבים [לפי שדבר מצוה היה], כמו שמבואר בפרק השולח גט [גיטין ל"ו ע"א]. נדר שלרבים הרי הוא כנדר שהודר על דעת רבים שהרי כולן מדירין זה את [זה].
כשם שנשאלין על הנדרים כעניין שביארנו, כך נשאלין על השבועות ומתירין לו על ידי חרטתו כדרך שביארנו, ואפי' אם הזכיר שם שמים בנדרו או בשבועתו, ואפי' אם הקדיש דבר ונתחרט נשאל עליו ומתירין לו. אפי' נשבע שלא יאכל היום, ואכל ועבר על שבועתו וכפתוהו על העמוד ללקות יכול להשאל על שבועתו, ומתירין לו לפטור עצמו מן המלקות. וכן אם עבר על שבועתו בשוגג ונתחייב להביא קרבן שבועת ביטוי, יכול להשאל על שבועתו לפטור עצמו מן הקרבן, כמו שמבואר בפרק שבועות שתים בתרא [שבועות כ"ח ע"א]. ובמקום שאינו חייב לא קרבן ולא מלקות אינו יכול להשאל על שבוע', הואיל ועבר על שבועתו כבר ואין עליו שום חייוב.
וכן אם נדר שלא לישא פלנית שאביה רשע, ואחר כך מת אביה או שעשה תשובה, או שנדר שלא ליכנס לביתו שלזה לפי שהכלב רע בביתו והנחש בביתו, ואחר כך מת הכלב ונהרג הנחש ונתחרט על ידי כן ובא להתיר נדרו, אין מתירין לו, לפי שהוא מתחרט על ידי הנולד, שהמיתה והתשובה דבר חדש הוא שאין אדם מעלהו בלבו. ואע"פ שבשע' הנדר תלה נדרו באותו דבר, הואיל ולא נתחדש לו אותו דבר אלא אחר הנדר אין מתירין לו על ידי אותו דבר, אלא אם יתחרט על ידי דבר אחר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. נמצא שמת האב או שעשה תשובה קודם הנדר, אלא שלא היה יודע בשעת הנדר הרי זה בכלל נדרי שגגות, ואפי' להשאל עליו אינו צריך.
<h2>דף סה:</h2>
וכן אם נדר שלא לישא פלנית מפני שהיא כעורה ונמצאת שהיא נאה, הרי זה מותר מפני שנדרו נדר טעות. היתה כעורה בשעת הנדר ואחר כך נעשית נאה הרי זה נולד, ואפי' אם ישאל עליו אין מתירין לו על ידי חרטה זו, אלא אם נתחרט על ידי דבר אחר.
אין פותחין לנודר בחומר האיסורין, לומר [לו] אילו היית יודע שהיית עובר בלא תקום ולא תטור ולא תשנא את אחיך בלבבך, או אילו היית יודע שיעני והוא מוטל לפניך שהוא קרובך, כלום היית מדיר חברך שלא יהנה ממך, והוא אומר אילו הייתי יודע כן לא הייתי מדירו, אין מתירין לו על ידי חרטה זו (שלא) [שמא לא] נתחרט בלב שלם אלא כדי שלא להחזיק עצמו רשע הוא אומר כן, כמו שביאר מז"ה בפסקיו [כ"ב ע"א].
וכן אם היתה כתובת אשתו מרובה, ואמר אילו הייתי יודע שיש לי לפרוע כל כך כתובתה לא הייתי נודר, הרי זה מתירין לו.
<h2>דף סו.</h2>
הרי שנדר שלא לאכל בשר כל השנה כולה, וסבור לענג השבתות וימים טובים בדגים גדולים ושאר מאכלים הנכונים בעיניו, ונתחרט לבסוף על שבתות וימים טובים לפי שאינו מוצא המאכלים שהיה סבור, אע"פ שלא נתחרט אלא על שבתות וימים טובים בלבד ולא התירו לו נדרו אלא כפי חרטתו, הרי זה הותר כל הנדר לפי שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו.
וכן אם נדר בנדר אחד שלא ייהנה מחמשה בני אדם, ונתחרט על אחד מהן [ונשאל עליו] והתירו לו נדרו, אע"פ שלא נתחרט אלא על האחד ולא התירו לו אלא כפי חרטתו, הרי זה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכולן מותרין. בד"א כשאמר (חרטתי) [בחרטתו] אילו הייתי יודע שכן לא הייתי אוסר כולם אלא הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין בלבד, שנמצא עוקר בחרטתו הנדר הראשון ונדר אחר היה רוצה לידור, אבל אם אמר בחרטתו אילו הייתי יודע שכן, הייתי אומר כולן אסורין חוץ מפלוני ופלוני, הרי דעתו ניכרת שאינו מתחרט על הנדר הראשון, אלא שהיה רוצה להוציא אילו מן הכלל בלבד, אבל הנדר במקומו עומד ולא הותר אלא במה שנתחרט בלבד. וכן כשמתחרט על השבתות וימים טובים מדקדקין בחרטתו, שאם הוא [אומר] אילו הייתי יודע שכן, הייתי אומר ימי החול אסורין ושבתות וימים טובים מותרין, הרי עקר הנדר בחרטתו, וכולן מותרין. אבל אם אמר אילו הייתי יודע שכן, הייתי אומר כל הימים אסורין חוץ משבתות וימים טובים, הרי הנדר עומד במקומו ולא הותרו אלא שבתות וימים טובים בלבד, כדרך שביארנו למעלה בנדרי שגגות.
נדר מחמשה בני אדם, או שאמר קונם שאיני נהנה לזה ולזה, או שאמר לזה ולזה אע"פ שלא הזכיר קונם בכל אחד ואחד, הואיל ופרט אותו הרי כל אחד נדר בפני עצמו וצריך להשא' על כל אחד ואחד, אבל אם לא פרט אותו ואמר קונם שאיני נהנה לכולכם הרי כולם כלולין בנדר אחד, אם הותר אחד מהם הותרו כולן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. נדר מאחד ואחר כך אמר וכן פלוני וכן פלוני הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון הוא מותר וכולן אסורין, הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור, כמו שמבואר למעלה בפרק ארבעה נדרים [כ"ו ע"ב].
פותחין לאדם בכבוד עצמו ובניו, שאם נדר לגרש את אשתו אומ' לו אילו היית יודע שמרננין עליך לומר כך הוא וסתו שלפלוני לגרש את נשיו, ומלעיזין על בניך ועל בנותיך לומר לא נתגרשה אמן שלאילו אלא מפני שמץ שנמצא בה, ואמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר הרי זה מתירין לו.
<h2>דף סו:</h2>
מעשה באחד שאמר לאשתו קונם הנאתך אם לא תראי האבר היפה שביך לר' ישמעאל בר' יוסי, והיו כל אבריה מכוערין, ואף שמה היה מכוער שהיו קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין, והתירה ר' ישמעאל בר' יוסי שהרי אין בה דבר יפה שתראה. ושוב מעשה באחד שהדיר את אשתו עד שתרוק בנשיא, וכדי להטיל שלום בין איש לאשתו אמר לה הנשיא תבואי ותרוקי בי, [ובאת] ורקקה על בגדיו והתירוה חכמים, שהרי לזלזל הנשיא נתכון, והרי זילות גדול הוא לרוק אפילו על בגדיו.
האב מיפר נדרי בתו כל זמן שהיא נערה עד שלא תבגור, שאם בגרה יצתה מרשותו ושוב אין בידו להפר. וכן אם מת האב יצאת הבת מרשותו ואין הבן עומד במקום האב להפר נדרי אחותו. וכן אם השיאה אביה [כשהיא] קטנה או כשהיא נערה ויצאת מרשות האב אע"פ שנתאלמנה כשהיא קטנה או כשהיא נערה אינה חוזרת לרשות אביה, והיא הנקראת יתומה בחיי האב ואם נדרה אין האב יכול להפר נדריה. נשאת האשה כשהיא גדולה או שהשיאה אביה כשהיא קטנה או כשהיא נערה, הרי היא ברשות בעלה לכל דבר והבעל לבדו מיפר נדריה.
נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, לפי שרשות שניהם עליה לעניין נדרים, היפר אחד מהם ולא היפר חבירו אינו מופר, קיים אחד מהם נדרה הרי הוא קיים ושוב אינו יכול לחזור ולהפר, הואיל וקיים, ואם נשאל על הקמתו והתירו לו כדרך התרת נדרים בטל הקייום אם נתחרט על קייומו, ואין נשאלין על ההפרה אם נתחרט על הפרתו. היפר אחד מהם וקיים השיני ונשאל על הקמתו וחזר והיפר הרי זה אינו מופר עד שיחזור חבירו ויפר עוד עמו פעם שנייה, לפי שצריכין להפר שניהם בבת אחת, שלא יפסיק קיים בין הפרתו שלזה להפרתו שלזה כמו שביאר מז"ה. היפר אחד מהם ביום שומעו ואחר כמה ימ' שמע השיני והיפר הרי זה מופר ובלבד שיפר כל אחד ביום שומעו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף סח.</h2>
נדרה שלא לאכל שיעור אחד כזית ממאכל ידוע והיפר לה הבעל לבדו או האב לבדו, ועברה ואכלה אותו הזית הרי זו אינה לוקה על נדרה, הואיל והיפר לה אחד מהם נמצא נדר חצי זית בטל. נדרה משני זתים ואכלתם אע"פ שהיפר לה אחד מהם הרי זו לוקה, שזה לא היפר אלא על הזית האחד ולוקה על הזית השיני.
<h2>דף סט.</h2>
אמ' לה קיים ליכי ומופר ליכי ונתכון שיחולו שניהם ההקמה וההפרה, הרי זה חלו שניהם. ולדברי מז"ה שניהן מבטלין זה את זה והרי הוא כאילו לא קיים ולא היפר. אבל לדברי רבינו משה [נדרים פי"ג הכ"ב] הואיל וחלה ההפרה עם הקייום הרי זה [הוא] מופר, וכן נראה בעיניי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף סט:</h2>
אמר לה קיים ומופר ליכי בבת אחת, הואיל ואינן חלין בזה אחר זה שאין קייום אחר הפרה ולא הפרה אחר קייום אף בבת אחת אינן חלין, והנדר קיים כדברי רבינו משה [פי"ג מהלכ' נדרים הכ"ב]. ולדברי מז"ה הרי זה כאילו לא קיים ולא היפר עדין ובידו לעשות מה שירצה, וכן נראה בעיניי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף ע.</h2>
אמ' לה מותר ליכי למחר, הרי הוא כמי שאמר למחר יהא מותר והיום יהא קיים וכיון שקיימו היום הרי הוא קיים לעול', כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. אמר לה קיים ליכי שעה אחת הרי זה קיים לעולם. אמר לה מופר ליכי לאחר שעה, או שאמר קיים ליכי עכשיו ומופר ליכי לאחר שעה הרי זה ספק בתלמוד, וספיקו אסור, והוא שלא הפסיק דבריו, אבל אם הפסיק דבריו ואמר בתחלה קיים ליכי ולאחר שעה חזר ואמר מופר ליכי, כבר ביארנו שאין הפרה אחר קייום ולא קייום אחר הפרה.
מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, אבל מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, בד"א בזמן שהיה כח ביד הבעל עדין להפר בשעת מיתתו, כגון שלא שמע עדין נדר ארוסתו, או ששמע ומת ביום שומעו, או ששמע והיפר ומת עד שלא הספיק לשמוע האב, הרי זה יכול להפר האב לבדו ביום שומעו והרי היא מותרת. וכן אם הפר האב ולא הספיק הבעל לשמוע או להפר עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו שלבעל ביום שומעו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב', וכך היא שטת מז"ה בפסקיו. ויש אומ' הואיל והפר האב תחלה חלקו ואחר כך מת הבעל אינו חוזר ומיפר חלקו שלבעל, אבל אם שמע הבעל וקיים ומת, או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו שאין בידו להפר, הואיל ולא הפר ביום שומעו שוב אין האב יכול להפר לבדו אלא צריכה התרת חכם. מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, ואפילו שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע או להפר עד שמת האב אין הבעל יכול להפר אחר מיתת האב. וכן אם שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע או להפר עד שמת הרי זו אסורה, שאין הבעל יכול להפר חלקו של אב.
<h2>דף עא.</h2>
נערה שנדרה בעודה ארוסה, ושמע אביה והיפר לה או שלא היפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע או להפר [עד שמת], ונתארסה בו ביום לאחר ואפי' למאה, אם נתארסה בזה אחר זה בו ביום אביה והארוס האחרון מפירין נדריה, בין שנדרה תחת ארוס הראשון בין שנדרה בין ארוס לארוס, ואע"פ שהיפר האב תחת ארוס הראשון חוזר ומיפר עוד עם ארוס האחרון, וכך היא שטת מז"ה בפסקיו. ויש אומרין שאם היפר האב חלקו תחת ארוס הראשון אינו יכול לחזור ולהפר עם ארוס האחרון, והרי נדרה קיים כעניין שביארנו למעלה.
<h2>דף עא:</h2>
גירשה הארוס הראשון ונתארסה לאחר, אם לא שמע הארוס הראשון את נדרה עד שגירשה, הרי אביה והארוס האחרון מפירין נדריה ביום שמעם, ואם שמע הארוס הראשון את נדרה וגירשה הרי זה ספק בתלמוד, לפי שיש לומר הואיל וגירשה בעת ששמע נדרה הרי הוא כאילו קיים לה נדרה ושוב אין האב יכול להפר. וכן אם החזירה הוא בו ביום אינו יכול להפר לה עוד והרי זו אסורה מספק.
<h2>דף עב.</h2>
גירש הבעל נשואתו והחזירה אע"פ שלא שמע את נדרה עד שהחזירה אינו יכול להפר לה, הואיל וקדם נדרה לנישואין השניים אין הבעל מיפר מוקדמים, שנ' [במדבר ל'] ואם בית אישה נדרה, אלא נדרים שנדרה בבית אישה הבעל מיפר, נדרים שהיו עליה קודם לכן אינו מיפר, אבל הארוס מיפר בקודמים לפי שהוא מיפר בשותפות עם האב.
<h2>דף עב:</h2>
אע"פ שלא שמע האב נדרי אשתו [או] נדרי בתו יכול להפר לה ולומר לה נדרים שנדרת הרי הן מופרין. לפיכך דרך תלמידי חכמ' כשבא להשיא בתו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין, ומיפר לה עם הארוס, שאם תנשא כבר יצאת מרשות האב ואינו יכול להפר, והבעל אינו מיפר בקודמין.
הקטנים אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש, ואפי' הדיר הקטן את הגדול ואמר קונם הנאתי עליך לא נאסר הגדול בהנאתו שאין מעשה קטן כלום. הגיעו לעונת נדרים שהיא שנה אחת לפני גדלותן, כגון הקטן בן י"ב שנה ויום אחד והקטנה בת י"א שנה ויום אחד, אע"פ שלא הביאו שתי שערות נדריהן נבדקין שאם ידעו לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו נדריהן נדר והקדשן הקדש, והוא הנקרא מופלא הסמוך לאיש. ואם הקדיש ואכלו אחרים גדולים הקדשן לוקין עליו מן התורה, אבל אין חייבין על הקדשן קרבן מעילה בשוגג כמו שמבואר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ה ע"ב]. וכן אם אסרו הנאתן על אחרים ונהנו מהן לוקין כמבואר בקונטרס הראייות בפרק יוצא דופן. ואם עברו הן על נדרן אין לוקין שלא עשאתן תורה כגדולים אלא להיות נדריהן קיימין אבל לא לחייבן מכות ועונשין. אע"פ שבדקו אותן בתחלת השנה ואינן יודעין לשם מי נודרי' ולשם מי מקדישין, בודקין אותן עוד כל שנת שלש עשרה לאיש וכל שנת שתים עשרה לאשה שמא למדו אחר מכן. אחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדריהן נדרים והקדשן הקדש, והוא שהביאו שתי שערות כמבואר בקונטרס הראייות בפרק התקבל גט. קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש. הנושא יתומה קטנה שנישואיה מדברי סופרים, אע"פ שנדרה לאחר שהגדילה שלא נעשו קידושיה קידושי תורה, הרי זה יכול להפר, שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כמו שמבואר בפרק יוצא דופן [שם מ"ו ע"ב]. נערה שמת אביה או שבגרה שיצאת מרשות האב ונתארסה, הארוס לבדו מיפר נדריה כדברי מז"ה. ולי נראה שאין הארוס יכול להפר נדרי ארוסתו לבדו, עד שיכניסנה לחופה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. וכל מי שיצאת מרשות האב אין הארוס יכול להפר ונדריה קיימין, מסר האב את בתו לבעל לכונסה לחופה, או [שמסרו] שלוחי האב לשלוחי הבעל, אע"פ שלא כנסה עדיין הרי היא ככנוסתו משעה שנמסרה לו, ויצאת מרשות האב ונכנסה לרשות הבעל, ובעלה לבדו מיפר נדריה באותה שעה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק נערה שנתפתתה בראיי' א'. ואם נתאלמנה או נתגרשה אינה חוזרת עוד לרשות אביה.
הממנה אפיטרופוס על נדרי אשתו ואמר לו כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והפר לה אינם מופרין, שאין הפרה על ידי שליח, שנ' [במדבר ל'] אישה יקימנו ואישה יפירנו ולא השליח, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף עג.</h2>
חרש שאינו שומע אע"פ שהוא מדבר אינו יכול להפר נדרי אשתו ונדרי בתו, ואע"פ שאין השמיעה מעכבת צריך שיהיה ראוי לשמוע.
ואין אדם יכול להפר לשתי נשיו, או לשתי בנותיו כאחת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף עד.</h2>
אין היבם יכול להפר נדרי יבמתו, ואפילו אם אין לה אלא יבם אחד, ואפילו אם עשה בה מאמר ואפילו אם עמדה עמו בדין ונתחייב במזונותיה, עד שייבם אותה שתהיה לו כאשתו. ואם נפלה לייבום מן האירוסין כשהיא נערה שרשות אביה עליה, האב לבדו מיפר נדריה ואינו צריך לשותפות היבם, ואע"פ שעשה בה מאמר, כמבואר בקונטרס הראיות ראיי' ט'. האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי עד שאבוא ממקום פלוני הנני מקיימן מעכשיו, או שאמר הרי הן מופרין, לא אמ' כלום, שאין הבעל יכול לקיים ולהפר אלא אחר שתדור.
<h2>דף עו:</h2>
הפרת נדרים כל היום, שנ' [במדבר ל'] ביום שומעו, ואפילו יש לה כמה ימים שנדרה הואיל ולא שמע עד עכשיו מיפר כל הלילה וכל היום עד שתחשך, ואם שמע ביום סמוך לחשיכה אינו מיפר אלא עד שתחשך, ואם לא היפר עד שתחשך שוב אינו יכול להפר, שהלילה הבא ליום שלאחריו הוא נחשב.
<h2>דף עז:</h2>
מתירין נדרים בין בעמידה בין בישיבה, בין ביום [בין] בלילה, וראוי לנשאל על נדרו שיהיה עומד שם כשם שבעלי דינין עומדין בעמידה בשעת הדין, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק נערה [ה]מאורשה [ה"ח]. ועוד מבואר שם שאם אין המתירין מכירין בלשון הנשאל מעמידין תורגמן ביניהן ומתירין לו על ידי התורגמן. ומתירין בין ברחוקים בין בקרובים. ואין אדם מתיר נדר לעצמו, אבל הנודר הנאה מחבירו יכול חבירו להתיר לו, והמדיר את חבירו הנאה ממנו אין חבירו יכול להתיר לו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. ואין הנודר עושה שליח להתיר לו נדרו, אלא הוא עצמו צריך להשאל על נדרו ויתירו לו בפניו. אבל הבעל נעשה שליח על חרטת אשתו שנתחרטה על נדרה ומתירין לו שלא בפניה, והוא שהיו שלשה המתירין מקובצין בשביל דבר אחר, אבל אם הוא קבץ אותם בשביל התרת הנדר אין מתירין לה על ידי שליחות בעלה עד שתבא האשה הנודרת לפניהן. ולא יתיר אדם נדר במקום רבו, וכל זה מבואר בפרק הראשון [ח' ע"ב]. מתירין [בשבת] נדרים שהן לצורך השבת אע"פ שהיה לו פנאי להתיר מבחול, בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות, אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין מתירין אותן בשבת כל עיקר.
ונשאלין נדרים בשבת לצורך שהן לצורך השבת, אע"פ שהיה להם פנאי להתירם קודם השבת. אבל נדרים שאינן לצורך השבת אין מתירין אותן בשבת. ומתירין בין ביום בין בלילה, בין שהיו המתירין עומדין בין שהיו יושבין בין שהיו קרובין בין שהיו רחוקין, וכל זה מבואר בפרק נערה המאורסה.
שמע נדרה בשבת מיפר בשבת בין שהוא לצורך השבת בין שלא לצורך השבת, שאם לא יפר בו ביום שוב אינו יכול להפר, ולא יאמר לה בשבת מופר ליכי כדרך שצריך לומר לה בחול, אלא אומר לה טלי אכלי טלי ושתי ונמצא הנדר בטל מאיליו. וצריך שיבטל בלבו, והרי הוא כאילו הפר לה, ואע"פ שלא אכלה הרי היא מותרת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
לא יאמר האב או הבעל בלשון התרה אלא בלשון הפרה, שהחכם מתיר הנדר על ידי חרטה ועוקר הנדר מעיקרו כאילו לא נדר כל עיקר, אבל האב והבעל מפירין ומבטלין הנדר להתירה מכאן ולהבא, לפיכך מי שעבר על נדרו ואחר כך נשאל עליו אינו לוקה, הואיל והתיר לו החכם נמצא הנדר בטל מעיקרו והרי הוא כמי שלא נדר, אבל מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אילו נדרים בראיי' ג'. אבל האשה שנדרה ועברה על נדרה ואחר כך היפר לה בעלה לוקה מן התורה שאין הבעל מיפר אלא מכאן ולהבא. וכן האשה שנדרה ושמעה חברתה ואמרה ואני שה[ת]פישה עצמה בנדר חברתה, והפר לה בעלה לראשונה הראשונה מותרת והאחרונה אסורה, ואם נשאלה הראשונה על נדרה לחכם בטל נדרה מעיקרו, והואיל והותרה הראשונה הותרה אף האחרונה, ואם הותרה האחרונה היא מותרת והראשונה אסורה. היפר לה בעלה נדרה והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה ועברה על נדרה הרי זו אינה לוקה, ועל זה נאמר [במדבר ל'] וה' יסלח לה שהיא צריכה סליחה וכפרה, שהרי נתכונה לעבור שלא ידעה בהפרת בעלה, ומכין אותה מכת מרדות מדברי סופרים, וכל זה מבואר בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו [נזיר כ' ע"ב].
<h2>דף עט.</h2>
היפר בלבו ולא הוציא בפיו בין בחול בין בשבת אינו מופר, וזה חומר בהקמה מבהפרה, שההקמה אם קיים בלבו קיים וההפרה אינו מופר עד שיוציא בשפתיו. אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר לא אמר כלום, עד שיאמר [לה] לשון הפרה, או שיאמר לה בשבת טלי אכלי כמו שביארנו. אמר לה יפה עשית הרי הוא כאילו קיים, ואפי' אם שתק כדי להקניטה ולא שדעתו לקיים. שמע שנדרה אשתו ולא ידע שהבעל יכול להפר נדרי אשתו, או שלא ידע שנדר זה צריך הפרה, הרי זה כאילו לא שמע ויכול להפר כשיודיעוהו.
אילו נדרים ושבועות שהבעל מיפר לאשתו והאב לבתו, נדרים [או שבועות] שיש בהן עינוי נפש, שנ' [במדבר ל'] לענות נפש, וכן נדרים שבינו לבינה שנ' בין איש לאשתו, אבל שאר נדרים שאינן בינו לבינה ואין בהן עינוי נפש אינו יכול להפר לא לאשתו ולא לבתו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. אילו הן נדרי עינוי נפש, נדרה שלא ליהנות מפירות העולם ואפי' מאחד מן המינין, בין מאכל רע בין מאכל יפה, ואפי' לא טעמה מאותו המין מימיה, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ז ה"ג], ואפי' נדרה יום אחד. וכן אם נדרה שלא תרחץ ולא תתקשט אפילו יום אחד. וכן אם נדרה שלא תתקשט באחד מן המינין. וכן אם נדרה שלא תכבס בגדיה. וכן אם נדרה שלא תהנה מפירות פלוני או שלא תהנה מפירות מדינה זו, כולן נדרי עינוי נפש הן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף עט:</h2>
מה בין נדרי עינוי נפש לנדרים שבינו לבינה, נדרי עינוי נפש מיפר לה לעולם בין לעצמו בין לאחרים, שאפילו אם נתאלמנה או נתגרשה ונשאת לאחר היא מותרת לעולם על ידי אותה הפרה, אבל דברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו, ואם נתאלמנה או נתגרשה ונשאת לאחר אינה מותרת לשיני בהפרת הראשון. לפיכך אם אסרה עליה הנאת תשמיש מכל היהודים אין הבעל מיפר אלא לעצמו. וכן אם נדרה שלא תאכל עם אחר בקערה אחת אין הבעל מיפר אלא לעצמו.
<h2>דף פא:</h2>
נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו או שלא תהנה במעשה ידיו לקרובי בעלה, אינו יכול להפר שאין אילו נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. נדרה שלא תציע לו את המטה ולא תמזוג לו את הכוס ושלא תרחץ פניו ידיו ורגליו אינו צריך להפר, שהרי משועבדת היא לו ולא חל הנדר כל עקר. וכן אם אסרה מעשה ידיה על בעלה, אע"פ שאמרה ייאסרו ידיי עליך למעשיהן, הואיל ובעלה מספק לה כל הדברים הצריכים לה הרי כל מעשה ידיה לבעלה ואין אדם יכול לאסור דבר שלחבירו על חבירו, וכבר ביארתי עניין זה בפרק השותפין, אבל צריך להפר בכל אלה שמא יגרשנה ויחול הנדר, שהרי אסורין עליו, והרי זה בכלל דברים שבינו לבינה.
<h2>דף פב.</h2>
ואילו הן דברים שבינו לבינה, נדרה שלא תהנה מתשמיש המטה, או שנדרה שלא תאכל עם בעלה בשולחן אחד או בקערה אחת, שכל דבר הגורם חלוק לב ביניהם הרי אילו דברים שבינו לבינה, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף פב:</h2>
היו לה שתי ככרות ונדרה שלא לאכל אותן היום, ואם לא תאכל אחת מהם הרי זה עינוי אצלה, ואם תאכל האחת אין לה עינוי אצל השנייה שדייה באכיל' אחת מהן, הרי זה יכול להפר לה שתאכל האחת בלבד שהוא עינוי אצלה, ולא תאכל השנייה שאינו עינוי אצלה.
<h2>דף פג:</h2>
נדרה שלא תטמא למתים הרי זה יכול להפר לה משום נדרי עינוי נפש לפי שהיא מצטערת בכך, שנ' [קהלת ז'] והחי יתן אל לבו שכל הסופד ובוכה על אחרים אחרים סופדים ובוכים עליו, והמתעס' בקבורת אחרים אחרים מתעסקין בקבורתו.
נדרה שלא תהנה מן הבריות הרי זו מותרת להנות מבעלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד', ומותרת בלקט שכחה ופאה ומעשר עני המתחלק בין הגרנות, שהרי הן כהפקר לעניים ואינה נהנית מבעליהן, ואסורה במעשר עני המתחלק בתוך הבית שהרי היא כנהנית מבעל הבית, הואיל ולא נמצאו עניים בגורן לחלק להם, והוצרך בעל הבית להוליכו לביתו הרשות בידו ליתן אותו לאיזה עני שירצה, וזו נהנית ממנו. ואם רצה הבעל להפר יפר, שהרי אמרנו שאפילו אם נדרה מהנאת אדם אחר מיפר לה בעלה משום נדרי עינוי נפש.
המדיר הכהנים והלויים מליהנות לו באין ונוטלין ממנו תרומותיו ומעש' בעל כרחו, שאם אמר כהנים ולוים הרי זה נותנין להם [לפי] שאין לו לאדם בתרומותיו ומעשרותיו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל כהן שירצה, אותה טובת הנאה אינה חשובה ממון שתהא אסורה על המודר, כמבואר בקונטרס הראייות בסוף פרק האיש מקדש בראיי' כ'.
<h2>דף פד.</h2>
נדרה שלא תהנה הנאת תשמיש מן הבריות אף הבעל בכלל, שהרי לא היתה מותרת אלא על בעלה ועל ההיתר נתכונה לידור.
<h2>דף פו.</h2>
האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהיה הקדש אינה הקדש, הואיל ואין בידו להקדישה עכשיו הרי הוא כמקדיש דבר שלא בא לעולם, ואם בשעה שמכרה לו אמ' שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תהיה הקדש הרי היא הקדש כשיקחנה, שהרי בידו להקדישה עכשיו כשבא למוכרה. וכן האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך עד עשר שנים לכשאפדנה תהיה הקדש הרי היא הקדש כשיפדנה, שהרי בידו לפדותה בזמנה וכל זה מבואר לפנים בפרק אחרון [פ"ו ע"א].
<h2>דף פו:</h2>
נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו והפר לה, או שנדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, או שנדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן, או שנדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר, או שנדרה מן התאנים וסבור שנדרה מן הענבים, או שנדרה מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים והפר לפי מחשבתו הראשונה, הרי זה צריך לחזור ולהפר פעם שנייה כשיודע לו טעותו, שהפרה ראשונ' בטעות היתה ואינה הפרה.
<h2>דף פז.</h2>
מי שהפר נדר אשתו או נדר בתו ואחר כך חזר וקיימו הרי זה מופר, שאין קייום אחר הפרה. וכן אם קיים וחזר והיפר אין הפרה אחר הקייום, והנדר קיים. ואם חזר בו מן הקייום והיפר בתוך כדי דיבור הרי חזרתו חזרה ולשון אחרון עיקר שבתוך כדי דיבור הרי הוא כדיבור וכאילו כך הוא דיבורו מתחלה כמו שמבואר בפרק שלפנינו. וכן אם נדר או נשבע ובתוך כדי דיבור חזר בו לומר איני רוצה בנדר זה בשבועה זו הרי הוא כאילו לא נדר ולא נשבע, ובכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור הוא, חוץ ממגדף ועובד ע"ז והמקדש את האשה והמגרשה שאם חזר בו באילו בתוך כדי דיבור אין חזרתו חזרה, וכל זה מבואר בפרק שלפנינו. וכמה הוא תוך כדי דיבור כדי שאילת שלו' תלמיד לרב שאומר לו שלו' עליך ר', אבל אם שהה יותר מכן אין חזרתו חזרה ודיבורו הראשון עיקר, כמו שמבואר בקונטרס הראייו' בפרק מרובה בראיי' ה', וכך היא שטת מז"ה בפסקיו בפרק מרובה.
מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני, וכן חבירו וכן חבירו, [ואפילו] עד מאה כולן נזירין, שכולן התפיסו עצמן זה בזה, והוא שהתפיש כל אחד עצמו בתוך כדי דיבורו שלחבירו הקודם לו, אבל המתפיש עצמו ואמר ואני לאחר כדי דיבורו שלחבירו מותר, וכן בשאר נדרים. מי שאמר הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני הרי זו כמו בעלה נזירה, ויכול בעלה להפר את נדרה, אבל נדרו קיים, וכן בשאר נדרים שיש בהם דין הפרה. אמרה היא הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר, הואיל והתפיס עצמו בנדרה הרי זה כמקיים נדרה. (אף) [אמר] הריני נזיר ואת ואמרה אמן, אם בדרך שאלה אמ' ואת, ששאל אותה אם את רוצה לידור בנדר זה, יכול להפר את נדרה ונדרו קיים, שהרי אין זה כמקיים נדרה הואיל ודרך שאלה אמר לה. אבל אם בדרך קיום אמר לה, שרוצה לומר לכך אני נודר בנדר זה שתעמדי גם את בזה הנדר, והיא אמרה אמן הרי אילו שניהן אסורין ואינו יכול להפר, שהרי גם הוא נתרצה בנדרה וקיים את נדרה. ואם לא אמרה אמן שניהן מותרין, שהרי גם הוא תלה נדרו בנדרה שלא נתרצה בנדר זה אלא אם תקבל היא. אמרה היא לבעלה הריני נזירה ואתה ואמר אמן, [אע"פ שבדרך שאלה אמרה לו, הואיל ואמר אמן] הרי זה נתרצה בכל דבריה וקיים את נדרה ושניהם אסורין ואינו יכול להפר, וכל זה מבואר בפרק מי שאמר הריני נזיר, וכן ביאר שם מז"ה. האומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הרי זה נזיר מיד שאינו יודע מתי ימות, וכל שעה יש לספקו שמא עכשיו ימות, וזה מבואר למעלה בפרק ראשון בהלכה ראשונה [ג' ע"ב], וכיוצא בזה ראוי לומר בשאר נדרים.
נדרה שלא לאכל תאנים וענבים, והפר בתאנים הרי זו מותרת בתאנים ואסורה בענבים עד שיפר אף לענבים. וכן אם קיים לתאנים הרי זה אינו יכול להפר לתאנים שכבר קיים, אבל מיפר לענבים, שהמיפר מקצת הנדר לא הופר כולו והמקיים מקצת הנדר לא נתקיים כולו, אלא מה שהיפר היפר ומה שקיים קיים.
<h2>דף פח.</h2>
מי שהיה חתנו מודר ממנו הנאה הרי זה אסור לתת מתנה לבתו, [לפי] שכל אדם יש לו זכות במה שקנתה אשתו ונמצא מהנה את חתנו, אלא נותן מתנה לבתו על מנת שאין לבעלה רשות בה, ואין לבעלה בה שום זכות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף פח:</h2>
אמרה הריני נזירה לאחר ל' יום והיפר לה בעלה, אע"פ שנתאלמנה או נתגרשה בתוך ל' יום, וכשיחול הנדר הרי היא אלמנה או גרושה, הואיל והיפר לה בעלה בשעה שנדרה הרי זה מופר. וכן אם אמרה הריני נזירה כשאתגרש והיפר לה בעלה, ואחר כך נתגרשה הרי זו מותרת שכבר היפר לה בעלה בעודה תחתיו, וכך היא שטת רבינו משה בפרק י"ג [מנדרים הי"ז]. ואני אומר כשם שאין החכם יכול להתיר בנדר עד שיחול [הנדר] כך אין הבעל או האב יכול להפר עד שיחול הנדר, והואיל ולא חל הנדר בעודה תחתיו אינו יכול להפר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
<h2>דף פט.</h2>
נדרה כשהיא אלמנה או גרושה, ואמרה הריני נזירה כשאנשא ונשאת, או שאמרה הריני נזירה לאחר ל' יום ונשאת בתוך ל', אע"פ שלא חל הנדר אלא תחת בעלה אין הבעל יכול להפר, שהרי בשעה שנדרה אלמנה או גרושה היתה.
הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, עדיין לא נסתלק רשות האב מעליה והרי היא כנערה מאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
<h2>דף פט:</h2>
שלש בנות נדריהן קיימין שכבר יצאו מרשות האב ואין מי שיפר נדריהן, הבוגרת והיתומה ויתומה בחיי האב. בוגרת כיצד, בין שנדרה כשהיא נערה ולא שמע האב, בין שנדרה כשהיא בוגרת, אין האב יכול להפר שהבגרות מוציאתה מרשות האב, וכבר ביארנו זמן הבגרות וסימניו בפרק שלפני זה. וכן נערה שמת אביה והיא יתומה, אין האב מוריש זכות בתו לבניו להפר נדריה במקום האב. וכן יתומה בחיי האב כגון שהשיא בתו כשהיא קטנה או כשהיא נערה ונתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין אע"פ שעדיין היא נערה אינה חוזרת לרשות אביה, והיא הנקראת יתומה בחיי האב שאין האב יכול להפר נדריה.
האשה שאמרה לבעלה קונם הנאת אביך עלי אם אני עושה לפיך, הרי זה אינו יכול להפר עד שתעשה לפי בעלה, ויחול עליה הנדר שנדרה מאבי בעלה.
אין מתירין נדרו שלנודר עד שיחול עליו הנדר, כיצד נדר שלא יהנה מפלוני ואם ישאל על נדרו יהיה נזיר, הרי זה אינו יכול להשאל על הנזירות אם לא ישאל על נדרו תחלה, ויחול עליו הנזירות. וכן אם נדר שלא ליהנות מפלוני ולא ממי שיתיר לו נדר זה הרי זה נשאל על הראשון ואחר כך נשאל על השיני. ומעשה באחד שנדר שתיאסר הנאת עולם עליו אם ישא אשה עד שלא ילמוד כל המשנה, וטרח בכל כחו ללמוד ולא למד, ולא רצה להתיר לו נדרו עד שהשיאוהו אשה תחלה וחל עליו נדר איסור ההנאה, ואחר כך התירו לו נדרו. וכן מי שנדר שיעשה כך וכך אחר ל' יום, עד שלא יגיעו ל' יום ויחול עליו הנדר אינו ראוי להתיר לו נדרו, וכן כל הדומה לזה, וכל זה מבואר בסוף המסכת.
